וכל כך הייתי רוצה להתקשר עכשיו, לשמוע את הקול היפה שלה. אם
רק לא הייתי חייב לדבר... אם רק יכולתי לשמוע כמה "הלו" שלה
שרציתי...

כששירה מנסה אני אפילו לא מתנגד, מניח לה לעשות בי כרצונה.
בזמן שהאצבעות הארוכות שלה מחליקות על האיברים שלי, אני חורט
בראש את כל ההבדלים ביניהן.
אפילו המעלות של שירה נזקפות לרעתה. הגוף שלה חם יותר.
אני חושב איך כל הפרטים האלה בטוח מתאספים אצלי במוח תחת שלט
"מידע מיותר לחלוטין" או משהו.  

כמה שאני שונא אותה בדרך הביתה. כמה שאני שונא אותה. שונא.
אין אבן ברחוב שאני לא בועט בה, גבעול שאני לא שובר, עלה שאני
לא קורע...
תראי מה עשית ממני, אני לוחש. תראי מה גרמת לי לעשות.

ואחרי כמה ימים, כשהיא נעתרת לבסוף לתחנוניי ואנחנו נפגשים,
אני לא מסוגל להתאפק ומרטיב לה את הצוואר עם העיניים שלי. הגוף
הקריר שלה מחבק אותי, חיבוק קצת רופף. אני מבקש סליחה והיא
סולחת, כמו שידעתי שתעשה. היא לא מבקשת ממני סליחה, כי הרי אני
זה שבגדתי. אז היא לא מבקשת, ואני לא סולח.

אני בתפקיד הנבל. כי הרי מי שבוגד חייב להיות הנבל.
אני רק מתחיל לתהות למה תמיד בסיפורים הנבל בוחר להיות נבל, אם
זה תפקיד כל כך כואב.