פעם הכרתי ילד אחד, שכל חייו היה רק לבד.
חלם על מלכה שיבנה לה ממלכה, חלם על ארמון שיבנה לנסיכה.
כל נסיכה שהגיעה לממלכתו, נשללה ולא זכתה להיות איתו.
גם אם מישהי מצאה חן בעיניו, פחד וגירש אותה בלב מאוכזב.

הוא היה עשיר, בדמיון מפותח, והיה לו לב טוב ורחב מזהב.
הוא חיפש אהבה ולא הפסיק לחפש,
חיפש את המלכה שתכנס לו ללב.
כל פעם מחדש הנסיך התאכזב, ולבו הפך מאוהב לכואב.

הוא פחד שמי שרצה - אותו לא רוצה,
חשב שלעולם לא ימצא אותה.
אחת העובדות שעבדה בארמון, הליצנית האופטימית שעזרה לו המון,
תמיד הצחיקה, עזרה ויעצה,
סיפרה לו את כל שידעה על אהבה.

הוא התייאש מהחיפושים אחר המלכה, והיה מרבה לבלות איתה.
כל יום איתה היה מתייעץ, וכמו שאומרים, התפוח לא נופל רחוק
מהעץ.
האהבה היתה אליו כל כך קרובה, הוא לא ראה שכבר מצא אותה.

הנערה היפה חלמה להיות מלכתו, לנצח רצתה להיות רק איתו.
היא חשבה שהיא לא מספיק מלכותית בשבילו, ולא הפסיקה לבכות
בגללו.
ללא הפסקה  ניסתה אותו לשכוח, עד שנגמר לה הכוח והחליטה
לברוח.

עד שהבין שדווקא אותה רוצה מכולן,
היא כבר היתה בקצה השני של העולם.
הוא נזכר מאוחר, ואת ההזדמנות שלו פיספס.
כנראה שקופידון היה רחוק כששלח את החץ.

בגלל הפחד שניהם פספסו הזדמנות משמים,
חבל שהם לא ראו את מה שהיה להם בידיים.
אם רק היו פוקחים את העיניים,
ולא חושבים לפני כל דבר פעמיים,
אם רק היו אוזרים אומץ וכח,
והיו מנסים במקום לברוח ולשכוח...

אולי הליצנית היפה היתה הופכת להיות המלכה.
אולי לה הנסיך היה בונה ממלכה.
אולי הם היו חיים באושר ועושר עד היום בארמון,
ומגשימים אחד לשני את החלום!