ראיתי אותו עובר מול עיניי, אך איבדתי אותו ברגע בתוך ההמון
הרועש.
חשבתי לצעוק לו שאני כאן לידו, אך נראה היה כי ממהר הוא.
איך הרשתי לעצמי לעזוב אותו, כשידעתי שבלעדיו הלב יבכה חזק
יותר!?!
באמצע הבדידות אני ממשיכה לחשוב עליו. מה היה אומר לו היה
לצידי...
מה קרה לאהבה שפעם החזיקה לו את היד?
ואני מרגישה פחד שלא אוכל להמשיך בלעדיו.
הדמעה שמתפרצת החוצה קורעת אותי עכשיו.
יוצרת עוד צלקת במעטפת הבדידות.
כל כך הרבה ימים של לילה, כאילו אבד לנו הזמן.
נדמה שכבר שכחנו מהו אושר!
מנסים למצוא פינה של שקט בין כל שדות המחשבה.
מתגעגעת אליך כל כך...
הגיון יקר שלי!