תמיד נראה לי כאילו העולם שלי כל כך רחוק מלהיות מושלם!

כאילו האנשים שאני נותנת להם את הרשות להיות חלק מחיי הם
האנשים הלא נכונים. הרגשות שאני מפתחת בחיים האלו לרעתי תמיד.
אומרת את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון לבן אדם הלא נכון!
נועדתי לחיות ככה, או שנפלתי לחיים שהם כלל לא שלי?

וזה נשמע רע, כמו תחילתה של דרך על ספה אדומה מול אדם מוזר עם
נטיות אובדניות, שבא להרצות על דרך לחיים טובים יותר. אבל יש
בזה משהו.

רגע של מחשבה, שקט מנותק מהעולם, נותן לי להבין שכמה שינויים
קטנים, לא מהותיים, יעשו אותי מאושרת! לקחת את הבן אדם שעומד
מולי בפרופורציה בה הוא רואה אותי. לא להיסחף אחרי עומק והבנה!
לדעת שלא כולם כמוני, ורוב האנשים מסביבי עסוקים בעצמם ולא בי.
אז הם בשביל עצמם ואני בשבילם. ומי בשבילי? פה הבעיה הרצינית
מתחילה. כל מה שיש בי אני נותנת, עד שלא נותר לי דבר לעצמי,
ואז רגשי הנחיתות האנושיים מתקיפים ותחושת הבדידות מתחילה
לחלחל. ושוב לאותה ספה אדומה שמוציאה את אותן מילים מול אותו
אדם אובדני!

כל דבר נראה בעיניי כמעגל. ובאמצעיתו של אותו מעגל חייבת להיות
נקודת מרכז. הכי חשובה. הציר המרכזי שמחזיק את הכל יחד ולא
נותן להתפרק. וכשאותו ציר מתחיל לחרוק ולהתנדנד מבינים שחייבים
להחליף אותו, כי אם לא הכול יפול, הכל יתמוטט. אותו ציר בחיים
שלי הוחלף כל כך הרבה עד שהיה נראה שככה זה צריך להיות. אפילו
עברה בראשי המחשבה שאני לא צריכה לחכות לאותו רגע שכבר יהיה
מאוחר מדי. אולי פשוט אקציב פרק זמן מסוים וככה הכל יבוא על
מקומו בשלום.

כשישבתי על הספה האדומה וסיפרתי לאדם האובדני את התיאוריה שלי,
הוא הסתכל עלי במבט חושב ואמר: "ומה זה גורם לך להרגיש?"

אז נקודת המפנה כבר היתה, אולי בעצם אפשר להגיד שהיו כמה.
למדתי לעשות טוב, רע ואפילו את מה שבאמצע. להיות נאמנה בזמן
שאני בוגדת, ולהגיד משפט אמת בתוך סיפור שקרי וארוך. להסתכל על
אנשים בעיניים ולראות חלל, או להביט ולגלות הכול! כל אדם
משתייך הרי לאיזה סטריאוטיפ שהומצא כבר מזמן, ואני עשיתי תזה
מספיק מעמיקה לגלות כבר את כולם. לכל אחד מהם צריך להתייחס
אחרת. לדבר בטון שונה, ותנועת הגוף אחרת בין אחד לאחר... למדתי
כל כך טוב עד שאני מול אותם אנשים רגילה כבר. לא צריכה את
שניות החשיבה וההבנה שהיו לי פעם. מתחת לשרוול, באחיזת עיניים
מופלאה, אני משתנה כמו זיקית שמחליפה את צבעה! ובלי היסוס,
אפילו כשחשבתי שאין קשר בין מילה אחת ממה שאמרתי לו למה שהוא
שאל, הבנתי שאני לא לוקחת אחריות על אותה נטייה אובדנית,
ועניתי: "אני רוצה להיות מאושרת! תודה..."

ועכשיו, אחרי תובנה והשכלה מוזרה, אני ניצבת מול מציאות בה כל
מה שאמרתי על הדרך אל האושר נשכח, וכל המסקנות להפוך שטחית
ורגילה נראות פתאום כבלתי אפשריות. אולי החיים שלי, אולי של
מישהו אחר, אבל אין ברירות. כאן אני עומדת עכשיו ולא רואה לידי
דרכים חלופיות.

קמה מהספה האדומה וחוזרת הביתה בדיוק אותה אחת שהייתי כשבאתי.