[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועי תנועי
/
כסף תקוותי

אני מוצאת את עצמי בודקת את החשבון הזר שלי אחת לשבועיים, רק
לוודא שלא בוצעו חריגות בכרטיס האשראי, שצ'קים גנובים אינם
משוטטים להם בעולם ללא ידיעתי. רק לוודא. חשבון עובר ושב דיי
סתמי, למען האמת, מצומצם - לא תופס יותר מדי נפח בעולם.

זה מספר חודשים שאני כבר לא גרה שם יותר. חודשים שאינני
משתמשת בכרטיס האשראי הנוכרי ובכל זאת - אני שומרת עליו, מציצה
בו ומעבירה עליו ליטוף מתגעגע מדי פעם.

מה גורם לי להשאיר את החשבון הטיפשי פעיל ולשלם סכום פעוט אך
משמעותי מדי חודש - יורו זה יורו - עבור כרטיס אשראי שרק נח לו
בארנקי חסר תקווה, כי הוא, בניגוד מוחלט לבעליו, כבר השלים עם
העובדה שסופו הגיע? הבעיה, אם כך, נעוצה בבעלים. אני לא השלמתי
עם העובדה שלא אחזור בזמן הקרוב למדינת האם של כרטיס האשראי
הנוכרי שלי ושכנראה וחיוב א-שקלי לא יבוצע בכרטיס ובכלל, עדיף
כלכלית לסגור את החשבון ולהעלותו ארצה.

אך עניין נוסף הוא ששיקולים כלכליים מעולם לא היו הקו המנחה
שלי. לפחות לא בקול רם ובטח שלא בכתב. אני מסרבת לקבל את
האקסיומה המערבית המושרת בפי כל כי העולם סובב סביב הדולר, מה
גם שמעולם לא היו ברשותי מספיק דולרים על מנת לפצוח במחול
סביבם. אני רגשנית מכדי לייחס לכסף את החשיבות העליונה אותה
הוא דורש מהסובבים אותו ואותי. נעים יותר להאמין כי רגשות,
רצונות, מחשבות ותקוות הם המניע בחיי.

אם אבטל את הכרטיס הנוכרי בעל הכיתוב המצחיק, התואר
mademoiselle, והניחוח האירופאי תהיה זו מין הודאה והשלמה
שאינני חוזרת חו"לה, ואם שמירה על תקוותי מצריכה תשלום חודשי
ומעקב אינטרנטי - So be it! הרי גם בנושאים אחרים אני מעדיפה
לשמר את תקוותי מאשר להודות באשמה. הרבה מאוד אנשים שאני מכירה
ושלא מודים בזה שמרו על ג'ינס אהוב ישן וזעיר מידות והכל
בתקווה שיום יבוא, ההיקפים יוצרו ויוכלו סוף כל סוף להשתחל
בחזרה פנימה. כמה מאתנו שמרו אימיילים מצחיקים, הודעות טקסט
בנייד ומספרי טלפון של אנשים שהם כבר אינם בקשר עימם, רק למקרה
ש...

וכמובן ישנו האקט היומיומי שאני נאלצת לבצע על מנת לשמר את
שפיותי, תקוותי והגנתי. הכל על מנת שלא להודות באמת. עד שמגיע
לו בערמומיות הביקור התקופתי אצל הדוקטור והוא שואל בנימוס מה
שלומי, למה לא הייתי כל-כך הרבה זמן. נכון, הוא עכשיו נזכר, אז
איך בארץ... אני מחייכת, עונה בנימוס וכבר מצפה לשאלה מקפיאת
הדמים והנה היא באה - "כמה זמן עבר מאז המגע האחרון?" אה הא
שנמשך ונמשך ואז ההצעה-קביעה הבלתי נמנעת - "אולי כדאי לעשות
הפסקה עם הגלולות..." והנה אני מוצאת את עצמי מריצה בראשי שמות
של רופאים עליהם דיברו חברותי בעבר.  אולי הפעם ננסה רופאה,
אולי היא תבין ללבי, אולי זה הזמן להחליף גינקולוג.

נכון, זה זמן מה שלא אהבתי- נאהבתי- שכבתי-נשכבתי-
הזדיינתי-זיינתי-זויינתי-קיבלתי-נתתי-ירדתי-נמצצתי.  אז מה,
לכל הרוחות? האם באמת יש צורך להודות ולהשלים עם זה?! עם נטילת
הגלולה המשחררת, אחת מחמישים ההמצאות החשובות של המאה העשרים,
אני בעצם נותנת לעצמי מרווח נשימה. גלולת תקווה. אולי היום,
אולי מחר, אולי בסופ"ש, אולי במעלית, אולי בבוקר יום ראשון, זה
יכול לקרות כל רגע  ואני אהיה מוגנת גלולתית...

אני יוצאת מהדוקטור רגועה ושלווה, המרשם בידי, חוצה את מעבר
החצייה ונכנסת בשערי בית המרקחת.  עשרים דקות אחר כך, חמש מאות
שקלים חדשים שגוהצו בכרטיס האשראי המקומי, אספקת גלולות לכמעט
שנה  וחיוך רחב שנמתח על פני. אם כך, כנראה שהתקוות שלי עולות
כסף. הרבה כסף. ישראלי, אמריקאי ואירופאי.





מי לעזאזל אמר לי שהעולם לא סובב סביב כסף?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פששיייה (טובל
אצבע באבק
ומביט) הבמה
הזאת לא באמת כל
כך חדשה. בועז -
תקרא לזאתי
שעושה פה
וואקס!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/8/06 19:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועי תנועי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה