עמוד החשמל נע אנה ואנה באותו ליל סערה מחריד. הבטתי בו מבעד
לחלון ותהיתי מתי כבר הוא ייפול לנו על הבניין. לא היה שום
ספק, שכאשר הוא ייפול - והוא בטוח ייפול - הוא ייפול עלינו.
נזכרתי אז שלפני המוות אנשים מתחילים לחשוב בצלילות ולהגות
במשך חייהם. איכשהו, לי שום דבר לא עלה בראש. ניסיתי, באמת
שכן, לחשוב על משהו שאני מתחרטת עליו עמוקות, משהו שאני מאוד
רוצה לבקש עליו סליחה - ופשוט כלום. תהיתי לי אז, האם אני
משוללת דבר מה, משהו שחבל שאין לי... ובכל יום רגיל הייתי
יודעת שאכן אין לי דבר מה, אלא שהיום, עכשיו, בסערה, בגשם, עם
עמוד החשמל המתנדנד באימה - לא היה לי. דבר לא חסר לי, איכשהו
היה לי הכל.
הבטתי בעמוד החשמל כמהופנטת. הוא נע, ועיניי אחריו, הוא זע,
ועיניי אחריו. הלוך ושוב, ללא הספקה.
כשהקצתי בבוקר, העמוד עדיין נותר על מקומו. הוא אמנם היה כפוף
לעבר הבניין שלנו, שאגב, גם היה קרוב למזח. הופתעתי, ומיד רצתי
אל עבר קצה המזח בו הוא ניצב. היום היה שמשי ויפהפה. הים רגוע
ושליו. השמיים כחולים כצבע עיניי... והכל היה מושלם.
למה העמוד לא נפל? זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע.
למה לא נפל? רצתי אליו, ניצבתי מולו, בחנתי אותו מלמטה למעלה,
עד שהשמש סינוורה אותי, ואז השפלתי את עיניי אל לוחות העץ של
המזח.
ואז זה קרה. משהו נפל, צנח אל רצפת העץ הרעועה ובעלת המרווחים
הרבים בין לוחות העץ, שגילו את הים. עיניי, שעדיין ראו סימנים
כחולים-אדומים-סגולים-כתומים-שחורים מול העיניים מהשמש, ניסו
להסתגל אל הרצפה החומה מלוחות עץ. כעבור מספר רגעים ראייתי
התבהרה והבחנתי בנעל לבנה הנחה מול עיניי, ביני לבין העמוד
המכופף. זה נראה לי מאוד משונה, מצד אחד, שנעל בודדה צנחה אליי
כך מהשמיים או מהעמוד, אבל משהו, מצד שני, אמר לי זה כלל לא
משונה. ואותו משהו לא ברור משך אותי לנעול את הנעל. וכך עשיתי.
ברגע שנעלתי את הנעל על רגלי הימנית, לפתע גם הנעל השנייה שלי
הפכה ללבנה ומאותו סוג מיוחד. ממש התלהבתי. נעליים שוות, ללא
ספק!
רציתי לרוץ להראות לכולם אילו נעליים מגניבות נפלו עליי
מהשמיים, אלא שלרגליים שלי היו כנראה תוכניות אחרות. לפתע
התחלתי לרוץ לעבר הקצה השני של המזח, רחוק מהבניין שלי. רצתי
בכוחות ובמהירות שכלל לא ידעתי שהיו לי. היה ממש על-טבעי לרוץ
כך. אבל מכיוון שלא אני הייתי האחראית למעשי זה, לא יכולתי
אפילו להתפנות להרהר על כך. לא הייתה לי היכולת. וגם לא
רציתי.
הגעתי אל הקצה השני של המזח, הקצה של העשירים, אף פעם לא הייתי
בו, כי לא ניתן היה להגיע אליו, גם בגלל המרחק וגם בגלל התשלום
בכניסה, ועתה לפתע הייתי בו, עם נעליי החדשות, ואיכשהו גם עם
לבוש לבן חדש. התלהבותי רק גברה. לא רק נעליים, גם בגדים!
נפלא!
לא היה לי זמן או כוח או יכולת לחשוב על הצד האחר של הדברים -
כי לא הייתי מודעת שיש בכלל צד אחר. פשוט קרו לי כל מיני ניסים
כאלה, שגם הגבירו את מהירות ריצתי והכושר הגופני שלי, וזהו.
ואז רגליי לקחו אותי לפתע אל יאכטה, שאיכשהו, הרגשתי שהיא שלי.
בחיי, ההרגשה הכי ברורה שהייתה לי מזה תקופה, וזו הייתה ההרגשה
שיש לי עתה יאכטה. באמת שיש דברים מוזרים בחיים. נכנסתי פנימה,
היה אפלולי כפי שתיארתי לעצמי. פניתי לעבר התא שהיה כנראה שלי,
התיישבתי על המיטה, חיפשתי משהו מתחתיה ומצאתי ספר, אלבום
תמונות וחגורה. החגורה, אגב, התאימה בדיוק עם הלבוש הלבן והחדש
שלי, אז מיד הוספתי אותה אל לבושי, והיאכטה הפליגה. פתחתי את
אלבום התמונות וכל מה שראיתי בו היו תמונות של בית יפהפה, מכל
צד, מכל זווית כלפי חוץ, ואז הן התמקדו יותר בפנים הבית.
וכמובן, ההרגשה הייתה שזה הבית שלי. הלא זה נפלא? וכמובן שהבית
היה לבן. לאט-לאט התאהבתי בצבע הלבן, שעד אז אף פעם לא היה
מחביביי. בחצי חיוך גם נזכרתי איך סירבתי להינשא עדיין לחתני
כי המחשבה על כל הלבן עשתה לי בחילה. אולי עתה אשנה את דעתי.
היאכטה עצרה, והצטערתי שלא הספקתי אפילו לעשות בה סיבוב, אבל
הרגליים, אתם יודעים, משכו אותי לצאת ממנה. אז יצאתי וכמובן
שמיד ידעתי להגיע אל הבית הלבן והחדש שלי. הוא היה באמת מדהים.
יפהפה מכל בית אחר שראיתי עד אז. אפילו יותר יפה מהבתים של
העשירים שגרו בצד העשיר של המזח.
רגליי לקחו אותי אל הבית, שהיה ממוזג בנעימות, הדיף ריחות
בשמים איכותיים וחדשים לנחריי. היה נפלא.
ואז, הופיע הגבר בלבן מולי עם חיוך זחוח. לגביו, ממש לא הייתה
לי שום הרגשה. לא הרגשתי שהכרתי אותו או שאולי ציפיתי לראותו.
כלום. הוא היה מיותר שם. את זה הרגשתי בוודאות.
"שלום לך," אמר לי.
"מי אתה?" שאלתי בנימה שכלל לא ידעתי שישנה בקולי.
"אני הבעלים, כמובן," אמר לי, והצביע על נעליי הלבנות.
"הבעלים?" שאלתי, לא בדיוק מבינה.
"בדיוק." אמר ושלף את הנעליים מרגליי. באחת שבתי לנעול את
נעליי הישנות, לבושי הלא מהודר ואפילו בלי החגורה!
"זה לא הגיוני," פתחתי, קולי שב אליי. "אלה הנעליים שלי!"
"לא, יקירתי. זו הנעל שלי. בסערה אמש היא נעלמה לי, אבל כיוון
שהיא מתוכנתת על ידי ושייכת רק לי, היא שבה אליי."
"אין דבר כזה נעליים מתוכנתות."
"באמת? אז איך בדיוק הגעת לכאן?"
לא אהבתי את השאלה שלו, כי היא לפתע הבהירה לי הכל. גם את
העובדה שהייתי רחוקה מהבית... ואיך הייתי אמורה לשוב עכשיו
בחזרה?...
"אז להבא אל תאבד את הנעליים המתוכנתות שלך, הן גורמות
לשיבושים!" אמרתי בכעס ועמדתי לעזוב, אלא שהדלת ננעלה בפניי.
"שבי בינתיים," אמר לי."אכלי איזה פרי," ומגשים עם פירות החלו
להופיע בזה אחר זה מול עיניי. הייתי רעבה, אז אכלתי, והיה
טעים. הוא בינתיים נעל את הנעל על רגלו הימנית... ואז קרה דבר
מדהים. פרט לנעל - לא נותר ממנו לפתע כלום. הוא
התאדה/נעלם/נמוג. המגשים נותרו במקומם, והדלת נפתחה. אמרתי
למגשים לזוז, והם זזו... אמרתי להם לשוב, והם שבו. קראתי בקול
לאותו גבר, ולא נשמעה תשובה. לא היה כלום. הנעל קיפצה אליי,
הושיבה אותי חזרה על הפוף עליו ישבתי קודם, ננעלה לי על הרגל,
החזירה לי את לבושי המהודר היפהפה ולקחה אותי לסיבוב בבית.
הגעתי לחדר שינה מרווח, עם מראה ענקית. הרגליים כמובן לקחו
אותי אליה, ושם הגבר בלבן ניצב מולי, שיערו השחור מבולגן וחיוך
אירוני על פניו.
"חתיכת שתלטנית," קרא אליי. "גזלת ממני את יצירתי שלי!"
"אני מצטערת," מלמלתי, והוא פרץ בצחוק.
"את בחורה לא חמדנית מספיק," אמר לי, ותהיתי למה הוא מתכוון.
"את מסתפקת במה שיש לך, ולכן הנעל רוצה להעניק לך יותר. נעל
טיפשית, לא הייתי צריך להכניס לה את השבב ההוא!"
"בכל מקרה," פניתי אליו. "מה אתה עושה בתוך המראה?"
"מרצה את עונשי על חמדנות יתר. על רוע לב. על ביזה!" המשיך
הגבר בלבן לצעוק את מילותיו.
"וואו,"
"כן," שינה את נימתו. "בכל מקרה, אני עומד לפוג עתה," אמר
במרירות צינית. "ורק תזכרי לא לתת לאף אחד אחר לנעול את הנעל.
כל אחד מלבדך ייעלם לעד אם ינעל אותה, כי היא החליטה שאת שייכת
לה. היא תגשים לך משאלות, אך אני לא מתכוון לגלות לך איך..."
והוא נעלם. ואז חשבתי לעצמי, באמת יש בו המון רוע לב. אבל מי
צריך עוד משהו כשיש לי כבר כל כך הרבה?
בשעות אחר הצהריים, כשכל הבית איכשהו הסתדר מעצמו, בני משפחתי
החלו לצוץ בכל ומכל פינה בבית היפהפה וכך גם חתני צץ שם.
סיפרתי להם את מה שאירע לי, אלא שהם פשוט לא האמינו לי, כי הם
לא זכרו בכלל שאי פעם גרנו בקצה ההוא של המזח, ושהייתה סערה...
הם למעשה לא זכרו דבר. וטוב שכך - לא רציתי להתעמק בפרטים
ובתהיות, יותר מדי, כי הנעל לא רצתה שאעשה כן.
עם השנים למדתי להסתדר עם הנעל, וכל ערב, לאחר שאני משילה אותה
ומחביאה במקום מבטחים אותו היא עצמה בחרה, אני תוהה שוב ושוב,
האם הסיבה לכך שלא רציתי דבר באותו ליל סערה מחריד קשורה גם כן
לנעל הלבנה...? כי בסך הכל, כמו כל בן אדם, גם אני איני טלית
שכולה תכלת...
אבל קטונתי מלהבין היגיון של נעל מתוכנתת ועוד על ידי רשע
שנענש על ידה... לילה טוב.