את שפרטת על מיתרים שבורים
את שכנסת ידיך על לב,
רגשת את פעימותיו
הלומת געגועים כמוהו.

את שדמעותיך נהרות שלווה
מעל ובנותיהם של הסלעים,
שוטפות רוככות את גאוות צוריהם
כמחלפות שערותיו הניתכות ארצה
באין עוד עוז רגשותיו.

את שידעת את תוקף אמיתות אהבה
הנרקמות לאיטן במילים החורזות עלי חוט
לרגע עלה במחשבה תיל עוקץ את ידיך,
ידיים שלא לשאת בעול מחרשת נועדו.
ואולי רקמה רקמתיים של תכלת וארגמן
רווי בדמי לב כואב
וגלי ים מוקצפים ושירה באין גבול.

את שהלכת במקום שרבים פסקו מצעדם
ששביל התהפוכות תעתע בהם מלעלות.
בפסגות הכנות והיופי רק רגליך נגעו,
ולא יראת מלהיות לבד , באין יד אוחזה
ולמרגלותיו יחדיו תהום וחמדה.

את ששמלתך לא בלתה מעליך
במהלך לילות ללא שנת, וימים של אש יוקדה
שהאבק כיסה אופק ושלג הלבין הכל
את יגיעת תקוותך למצוא טיפת טל עם בוקר
למלא סדקי שברון שפתותיך.

את שדיברותיך צרבו בכל העולמות
שעלי כותרתו וזוהרו של הפרח דיבר מילותיך
וזרימת נהרות שרה ניגוניך
ובני האדם מרוצתם כילו, להאזין חרפת כאביך
והחיות שתקו שמחת עלומיך

את
שנכספתי לראות פניך.