ואני לוקחת נשימה עמוקה
כמו מגיחה מצלילה במים
וחושבת עד מתי זה ימשך
ועד מתי אני אמשיך לעבוד על עצמי שהכל בסדר
ושאין לי בעיה.

לוקחת נשימה
נזכרת איך זה התחיל
מבקרת את עצמי על החולשה,
על חוסר היכולת להעביר את זה,
על התפיסות המעוותות שלי.

עוצרת את הנשימה
מרגישה איך הריאות כבר לא מלאות אוויר
תחושת סחרור אופפת אותי
והנה נשימה חדשה כבר נלקחת
נשימה כבדה
כמו יודעת עם מה עליה להתמודד,
ולא בטוחה שיש בה את הכוחות.

שוכבת על המיטה ומתכנסת בתוך עצמי
והדמעות זולגות.
מנסה לחשוב שאני חזקה ושאני יכולה להתמודד... מנסה
ומתוך כל הבכי הזה,
ומתוך כל העצב הזה,
אני עוצמת עיניים
מתמכרת להרגשת הרוגע של החושך שאחרי הבכי
"מחר יהיה יותר טוב", אומרת,
ונרדמת.