שבתי ובכיתי, היה שיעור פיסיקה. בהיתי בנקודה מסוימת הקיר, לא
היתי מסוגל לחשוב, לא להרגיש, רק לראות ולנסות להתעמק בנקודה
הזאת, בתקווה שזה יגרום לי לשכוח, לפחות לכמה עשיריות שניה ממה
שקרה. אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו, אני אנסה לעקל את זה
יותר אמוחר, אולי אז זה פחות יכאב.
יכולתי לא לבוא היום, אבל העדפתי שכן. הכי גרוע זה לשבת בבית,
כשכל דבר קטן מזכיר לי אותה ולהזכר באותה שניה נוראית כשהרופא
אמר "אני מצטער"...
ידעתי את זה עוד קודם. החתן, הבן דוד שלי, חיבק אותי, וידעתי
שהיא כבר לי איתי, אבל לא היתי מסוגל להאמין.
זאת היתה החתונה של הבן דוד שלי וחברה שלו, החתונה שחיכיתי לה
הרבה זמן.
אני והבן דוד שלי החברים הכי טובים, למרות שהוא גדול ממני
בהרבה, זה לא משנה.
באתי לשם עם גלית, חברה שלי שאני כל כך אוהב. זה היה היום הכי
מאושר שהיה לי בחיים, ממש מקסים. רקדנו להשתגענו, עישננו
ושתינו, וכל הזמן ביחד. מדי פעם ביקשנו סליחה, טעננו שאנחנו
הולכים לשרותים, והלכנו להתמזמז באיזה מקום שקט, היה לנו קשה
להתאפק. כולם היו שמחים בישבינו, היא חייכה וצחקה, כל כך יפה,
כל כך מדהימה.
כבר לקראת הסוף, אחרי החופה, פתאום שמתי לב שהיא כבר לא
מחייכת. שאלתי למה, אז היא אמרה שקשה לה לנשום. זה הבהיל אותי
למרות שהיא אמרה שזה קורה לה הרבה ביגלל האסטמה החזקה שיש לה.
היא מיהרה להרגיע אותי, ואמרה שיש לה קשיי נשימה, אבל זה לא
מסוכן, לא מתים מזה...
יצאתי איתה החוצה, לנשום אויר צח. כשראיתי שהיא מרגישה יותר
טוב נישקתי אותה עוד פעם אחת וחזרנו לחגיגה.
עכשיו אני יודע שלא הינו צריכים לחזור. היא אמרה שהיא מרגישה
טוב, כנראה לא רצתה להדאיג. מישהו הציעה לנו עוד סיגריה, אמרתי
שאולי לא כדאי, אבל היא אמרה "שטויות"  
והדביקה לי נשיקה מתוקה על הלחי.אחרי כמה דקות ראיתי שהיא
ניהיית חיוורת, ניבהלתי נורא!
הושבתי אותה על הכיסא, הבאתי לה שתיה, אבל שום דבר לא עזר.
ראיתי שמשניה לשניה ניהיה לה יותר ויותר קשה לנשום. ישר קראתי
לאמא שלי שהיתה בסביבה וסיפרתי לה שיש לגלית אסטמה, והיא כמובן
עשתה פרצוף ואמרה" תראה מה הסיגרויות האלה עושות."
לא הגבתי, רק רציתישתגיד לי מה צריך לעשות אבל גם היא לא ידעה.
גלית שכחה את המשאף של האסטמה בבית, ואין דבר אחר שעוזר בזמן
התכף.
אחרי רבע שעה,  היא כבר בקושי נשמה. כל האורחים היו מסביבנו,
ניסו לעזור. מישהו הציע להזמין אמבולנס ואני, רק עכשיו קלטתי
עד כמה זה מסוכן. יש לי מן גבול כזה, ברגע שמזמינים אמבולנס,
זה אומר שזה באמת רציני.
עד שהאמבולנס הגיע, היא כבר היתה בלי הכרה, בידיים שלי. היו לי
דמעות על העיניים, החזקתי אותה ולא יכולתי לעשות כלום מרוב
הלם.
פניה היו חיוורות והשפתיים עדיין חמות, עדיין מדהימות, כמו
שהיו לפני רבע שעה. נישקתי אותה על השפתיים, אבל לא הרגשתי את
מה שהיתי מרגיש פעם, כשהיתי מתנשק איתה. עכשיו זאת לא היתה
היא, נישקתי גופה, חסרת רגש, חסרת סימני חיים, חסרת הכל..
היא כבר לא בפנים, היא במקום אחר...
ההורים שלי דואגים לי, חושבים שאני בטח בדיכאון. כולם יודעים
עד כמה אהבתי אותה.
אבל אף אחד לא יודע שאני בעצם עדיין לא מצליח להאמין. אני עוד
לא מצליח לקלוט שהיא כבר לא כאן. אני מרגיש כאילו עוד כמה זמן
אני אראה אותה וניהיה יחד, כמו פעם.
אני יודע שזה לא יקרה, אבל התקווה מתה אחרונה, אפילו אחרי
שנעלמים סימני החיים..