כשיצאתי מטונפת, מלוכלכת, עטופת דם וריר לא גיליתי עדיין לאן
פניי מועדות. הבלתי ידוע והחדש המהמו אותי וגרמו לגל בכי
כתרועת קיטור להתגלגל מתוכי לתוך יגון מעורב בשמחה. היא אשר
ילדה אותי, לא רצתה לשחרר אותי לעולם הגדול, נאבקתי בכוח
וציפורניים כדי לצאת דרך הפתח הצר והעגול. לכשעבר הזמן והצלחתי
להחלץ מן המבוי הסתום, הייתי שרוטה וחבולה. ראשי שאמור היה
להיות עגול ומושלם קיבל צורה חרוטית, חייזרית. אולם, המזל והשם
היו עימי וניתוח קיסרי חילץ אותי מכבלי הלידה שאחזו בי עד
לרגעים הספורים של חיי- ניצלתי. נס היה זה שיצאתי מתוך המקום
הקטן שאיים להביא עלי את קיצי. נאבקתי בכדי לצאת, אולם לא
הפסקתי להאבק מאז. כבתוך תחרות סומו הייתי כל חיי במסע להשמין
ולהיות כבדה, להחכים להיות יפה ולהיות מצוינת וטובה. העולם הזה
דוחף אותי להצליח, להשתפר בכדי...?
עובדה: אנשים נולדים ואנשים מתים. ישנם האהובים יותר ביום מותם
וישנם האהובים פחות. שאיפתו של כל אחד באדם להזכר לטובה, ובכלל
להזכר. לא ירצה האדם למות ולהשכח לעד. אולם, כמות האנשים שמתו
מאז נברא היקום ומתו לאחריו בלי להזכר, להשכח הייתה גדולה פי
עשרות אלפים ומיליארדי משנים.
היה הייתה נערה ממוצעת בכל אשר עשתה. מראיה היה מלא חן ועדנה,
אולם היו יפיפיות ממנה. שכלה היה מפותח ממרבית שוכני כדור-הארץ
שלא עסקו בהכשרת מוחם לפעולות חשובות, וניוונו מוחם מול בהייה
מרובה בצג המחשב או במרקע הטלויזיה. נערתינו הצביה הרבתה קרוא
והשכילה לעסוק בתחומים בהם כשרונה נזל כמים לתוך יצירות אומנות
ויצירות ריאליות. התבגרה הנערה והגיעה לגיל הבגרות, בו מלאה
תפקידה כאזרחית למופת. התגייסה לצבא שם שירתה בכבוד והתמרמרה
כמו כל החיילים המצפים לשחרורם. נסעה להודו ולחו"ל לאחר צבא,
למדה באוניברסיטה, הקימה משפחה, עבדה במאבק מתמיד וברדיפה אחר
הכסף, הייתה סבתא לתפארת ישראל ונפטרה בשעה לילית מאוחרת ללא
כאב או יסורים.
זאתי, הלכה במסלול החיים הנורמטיבי לתושבי ישראל, מסלול חיים
זה ישתנה במקצת בין מדינה למדינה. אולם, זהו המסלול בו הלכו
אבותינו כבר דורי דורות. ומיהו אשר יזכר לטובה, מיהו אשר ישנה
שינוי? יהיה זה אשר ילך במסלול שונה מאחרים ויקריב מעצמו
ומחייו העלובים לטובת ההיסטוריה המהוללת שתשכח בין כה וכה כאשר
תהפוך השמש שלנו לסופר נובה ותפוצץ לרסיסים את כדור הוודקה
הארצי.
מדוע דוחפים אותנו להיות "הכי"? האם זה בכדי שניזכר? האם זה
בכדי שנוכל להגיע לנחלה הרצויה ולנוח על זרי דפנה, כמו סרטי
המדע הבידיוני החוזים עתידות לרב. כל חיינו נאבקנו ונמשיך
להאבק. גופינו נאבק באנטיגנים וטפילים אשר מנסים לחיות על
חשבונינו. אנחנו, בני-האדם נאבקים בחיות בכדי להשיג את בשרם
ולגנוב מהם את מזונם. בני-האדם, בנינו, אחינו נאבקים זה הזה על
טריטוריה ועוצמה כלכלית או מדינית. אדם נאבק בתוך עצמו, בין
ה"טוב" ל"רע", בעיות מוסריות. במותינו, המאבק מסתיים, הלב
מפסיק להלחם והדם מפסיק לזרום כי הוכרח על-ידי הלב שניצח במאבק
על כוח הכבידה.
מלחמה, טבעי שתיהיה מלחמה. מאבקים אלו נוצרו בעצם קיומם של
חיים. אל נא תתמרמרו יקירי הבריאה, כי מן העפר נוצרתם ואל העפר
תשובון בקץ המאבק. |
