אתה יוצא מהחנות כשהחולצה החדשה מקופלת יפה בתוך שקית, ארוזה
בעטיפת מתנה.
תמיד אהבת לפנק את עצמך במתנות - אחרי הכל, זה הגיע לך. אתה
נכנס לחדר שלך וקורע מעל החולצה החדשה, החולצה הלבנה, את
העטיפה. אתה לובש אותה ונעמד מול המראה, היא יושבת עליך בדיוק.
בדיוק המידה שלך, כאילו עיצבו אותה במיוחד בשבילך. גם היא חשבה
ככה - החולצה החדשה. גם היא הרגישה כאילו כל חוט שבה נרקם
ונתפר במיוחד בשבילך.
והיא אהבה אותך כל כך, עד שהיא כבר אימצה אל חיקה את הריח שלך,
עשתה אותו כשלה. היא ספגה לתוכה את הזעה החמצמצה-מתוקה שלך,
והפכה אותה לחלק ממנה. ואתה? אתה עוד עמדת מול המראה ובחנת
אותה, נתת לה להרגיש כאילו היא החולצה הכי יפה. חיכית בקוצר
רוח ללבוש אותה למסיבה, להזיע בה וליצור איתה חוויות חדשות -
שיהיו רק של שניכם.
ואז הסתכלת דרך אותה מראה וראית את הסווטשרט, הישן, השחור,
מציץ אליך מבעד לארון החצי-פתוח. הסתכלת על השרוול הרטוב,
ונזכרת בפעם ההיא - שבכית וניגבת את הדמעות בשרוול. והסתכלת על
הצווארון ונזכרת איך היית עוטף אותו בצעיף חם ושניכם הייתם
מתכרבלים בליל חורף גשום. עוד לא הספקת להוריד אפילו את התווית
מעל החולצה החדשה, וכבר היא מצאה את עצמה מקופלת במגירה. לבשת
עליך את הסווטשרט, הישן, השחור, והתענגת על המגע המוכר שלו.
הרי ידעת לזהות כל כתם קטשופ, כל חור ותפר. אתה הכרת אותו,
והוא הכיר אותך. בעוד שהחולצה החדשה, עד כמה שרצית ללכלך אותה
בכתמים, היתה חדשה, היא צריכה זמן כדי להכיר אותך.
ואתה מסרב להחזירה לחנות כדי שמישהו אחר יוכל לקנותה, אתה עוד
משאיר אותה בבעלותך, "אולי יום אחד הסווטשרט יקרע?"
מדי פעם אתה עוד פותח את המגירה בה היא מונחת, שר לה שיר קטן,
מודד אותה מול המראה.
רק כדי לראות שהיא עדיין מתאימה.

נכתב ב14 לאוגוסט 2005