בחדר שלי, למעלה, צמוד לתקרה, ישנו מין לוח בטון גדול. אני לא
יודעת איך הוא הגיע לשם, אני אפילו לא יכולה לומר שהלוח היה שם
כל הזמן מאז שאני זוכרת את עצמי או משהו בסגנון, כי זה בכלל לא
ככה. האמת היא, שבאחד הימים כאשר נשכבתי במיטה לאחר שכיביתי את
האור וכיסיתי את עצמי בשמיכת הפוך שתחמם אותי מהחורף הקר,
הבחנתי לפתע באותו לוח בטון שהיה כמו דבוק לתקרה. כל הלילה
פחדתי להירדם. פחדתי שברגע שאעצום את העיניים הלוח יפול עליי
וימחץ אותי בשנתי. באותו לילה לא עצמתי עין. אפילו לא לרגע,
ובכל אותו יום שאחריו הרגשתי שאני נרדמת ורק חיכיתי ללילה שבו
אוכל סוף סוף לישון.
מאז אותו לילה, לוח הבטון הזה נמצא שם, בדיוק מעליי אך ככל
שהזמן עבר, מלילה ללילה, כבר פחדתי פחות עד שלבסוף לא פחדתי
כלל, ואפילו הצלחתי להירדם. להירדם ללא כל חשש. הבעיה היא,
שיום אחד, ממש כמה שניות לפני שנרדמתי, שמעתי רעש ופקחתי את
העיניים. בהתחלה חשבתי שהתקרה קורסת עליי, אבל מהר מאוד הבנתי
שזה אותו לוח בטון שכבר חששתי ממנו בעבר. הושטתי את ידי קדימה
מהר כדי לבלום את הנפילה המהירה שלו היישר לכיווני. הצלחתי.
דחפתי את אותו לוח בטון חזק, אבל הוא היה כבד מדיי וכל הזמן
נפל עוד ועוד למטה. הרגשתי ממש כמו במשחק של משיכת חבל. אתה
מושך הכי חזק שאתה יכול, כמעט ומצליח לעבור את הקו הנדרש, אבל
אז אתה נחלש, כי הפעלת הרבה כוח, הצד השני מנצל את זה, ומושך
אותך עד שהוא נחלש, וכך הלאה. אחרי כמה דקות של ניסיון לדחוף
אותו מעלי, להעיף אותו חזרה למעלה, כבר ממש התחיל לכאוב לי,
והתחלתי לבכות. אחרי כמה דקות של בכי נרדמתי, כאילו כלום.
למחרת כאשר התעוררתי, אותו לוח בטון שב למקומו בתקרה. חשבתי
לעצמי שבטח חלמתי הכל, כי הרי לא יכול להיות שהלוח חזר מעצמו
לתקרה, אחרי שבמשך זמן רב כל כך ניסיתי לדחוף אותו בעצמי, והוא
לא זז.
המחשבה הזאת בדבר החלום החזיקה מעמד עד אותו יום בלילה, כאשר
הלכתי לישון.
טראח!
מצאתי את עצמי שוב נאבקת עם אותו לוח בטון, מתאמצת, דוחפת עוד
ועוד, כמעט ומצליחה להגיע לתקרה, ושוב הוא מוחץ אותי, ואני
מתחילה לבכות.
זה חזר על עצמו בכל לילה, ובכל בוקר כאשר התעוררתי הבטון היה
צמוד לתקרה, כמו לפני שנפל.
נסו לחשוב על זה רגע. אם בכל לילה, לפני שהייתם הולכים לישון,
היה נופל עליכם לוח בטון ששוקל כמה עשרות קילוגרמים והייתם
מנסים לדחופו חזרה למעלה בכוח עד דמעות, מה הייתם מרגישים?
סביר להניח שהייתם מרגישים חוסר אונים, ובסופו של דבר
מתייאשים.
כך הרגשתי גם אני, הגעתי למצב בו פחדתי מהלילה ולא רציתי ללכת
לישון. זה נראה לי סתמי ומטומטם להיכנס למיטה בידיעה שתכף
יתחיל לו המאבק עם הבטון, מאבק בו הוא תמיד מנצח, ואני מפסידה.
ובכל זאת, נכנסתי למיטה.
כל
לילה
מחדש.
בלילה אחד נשכבתי במיטה וחיכיתי שהלוח יפול עליי, אך הוא לא
נפל. לרגע חשבתי שאולי נמאס לו ליפול, וכל ההתמודדות שלי נגדו
השתלמה, אך באותו רגע כאשר מחשבות אלו עברו בראשי החלה התקרה
לרעוד והלוח החל נופל באיטיות לעברי.
הבטתי בו נופל, מתקדם אל ראשי לאט, לאט.

למחרת היה זה היום הראשון בו לוח הבטון לא נצמד חזרה למקומו
בתקרה.



17.6.06
בלילה נשכבתי במיטה, עצמתי את העיניים והלכתי לישון, הייתי ממש
עייפה. לפתע פקחתי את העיניים, הסתובבתי, לקחתי עט ורשמתי, לא
הצלחתי להירדם לפני שסיימתי לכתוב את זה..