נוי, כבר עבר לו זמן רב מאז המכתב האחרון שלי אלייך.
מצטער שקצת הזנחתי אותך. את יודעת הרי איך זה בגיל הזה.
בגרויות. מבחנים. ובעיקר בנות...
כל-כך שקט לי ועצוב בבית בלעדייך.
לילה, לילה, בלכתי לישון חושב אני עלייך. מתגעגע אלייך.
מהרהר לי, איך הייתה התחושה בבית אם רק היית כאן. מהרהר, אולי
כל העצבות ששוררת פה הייתה הופכת כולה לשמחה מתמשכת.
אני מהרהר לי, אולי אם היית כאן, אבא לא היה מאבד את עבודתו.
מירב לא הייתה עוזבת את הבית והופכת לנרקומנית שרק מפחשת כסף
בכדי להתקיים מהסם שלה. ומאיר. מאיר, אחיך הקטן שלפני כחודש
מלאו לו חמש, היה מכיר באחותו הנפלאה.
אוי... ימים טובים היו פעם. אני זוכר איך אני ואת, היינו רצים
כל היום בבית. וכשהיינו קטנים, תמיד היינו משחקים בשוטרים
וגנבים. אלו היו ימים...
אני מתנצל. אינני מאשים אותך. אינני רוצה לגרום לך לעצב
ודיכאון.
אני מקווה שטוב לך שם, בביתך החדש. מקווה שיש לך חברות.
חברה טובה, שתשמש לך כמו אימא.
את זוכרת את אימא? זוכרת איך תמיד לפני השינה הייתה מקריאה לך
סיפור? ובלילות חורף גשום ומלא רעמים הייתה באה למיטתך ועוברת
איתך את הלילה? איזו אימא היא הייתה... החברה הכי טובה שלך...
למה היא הייתה צריכה להרוס הכל ולעזוב עם גבר אחר? איך יכלה
לעזוב את מאיר? אותי? אותך? את מירב? ואת אבא? איך יכלה??
ולמה באותה תקופה בדיוק היה חייב ירון, שכל-כך אהב אותך להיפרד
ממך? האם לא ידע עד כמה היה חשוב לך? ועד כמה אהבת אותו?
לפעמים נידמה לי שרק אני ומאיר השפויים היחידים שנותרו...
ואת... בערך....
אחותי היקרה, אני מקווה שאת מסתדרת שם, בבית המשוגעים...
אוהב תמיד, אחיך, גדי.