צדי כבר ראה שנים טובות יותר. היום אומרים עליו שבהגיעו
לגבורות, כבר עשה את שלו וכבר יכול הוא לנוח על זרי הדפנה.
אבל צדי אינו חש שזרי הדפנה הם המקום הראוי לו כל עיקר. תמיד
היה איש המעשה. מעולם לא הדיר רגליו וידיו מכל עבודה קשה,
וכיום כשהספרה תשע כבר עומדת בפתח, ומאיימת קרוב קרוב להתנוסס
על העשור הבא של חייו, הוא מלא סיפורים כרימון.
איש חביב הוא צדי זה שלנו. מלא חיים ומלא סקרנות ואוהב חברה.
הבנות של שרה אימצו להן את צדי לסבא. חסרון הסב אצלן היה מצב
נתון, וצדי החביב מלא הסיפורים, שמח כל כך לקבל על עצמו תפקיד
הסב בשבילן. כך הכיר צדי את שרה.
שרה זו, נשמה חופשית היא. לא ניתנת להגדרה. הכל יש בה ושום דבר
לא תמצא לאפיין אותה במדוייק. איך שלא תנסה, תפקשש. לעיתים
בגדול ולעיתים אך במעט. נראית היא כמי שראתה כבר זמנים טובים
מהיום, אלא שכאשר תטיב מבטך בה, תרצה להמשיך ולהביט, ומשהו שבה
ימשוך אותך לנעוץ בה עיניך ולתהות על קנקנה.
גם צדי נמשך כבכבלי קסם אל דמותה של שרה, למרות שאולי שלושים
וחמש שנות חיים מרירות וארוכות, ואולי יותר, מפרידות ביניהם.
היא מזכירה לו כנראה משהו. את עלומיו? את אהבותיו? את הימים
שכוחותיו עוד היו במותניו והיה כובש את אהובותיו בקיסמו.
אלמן מזה מספר שנים מועט, מתגורר בגפו בדירתו הקטנה והמסודרת.
מזכיר בכל הזדמנות את ימיו כמנהל מלצרים במלון צרפתי מכובד,
ומקסים את מארחיו בתנועותיו המקצועיות, במוזגו יין מהבקבוק
לכוסות שעל השולחן הערוך, בכל הזדמנות.
שרה אוהבת להשוויץ בידידה הזקן הזה. היא מבשלת עבורו והוא
מתארח אצלה חליפות ושניהם מתענגים על חברות מופלאה זו, שכל אחד
מהם מוצא בה את הפינה החמה שממלאת את ליבו סיפוק מענג.
שרה אוהבת תיאטרון. אוהבת אומנות היא ולא תפסיד הופעה היכן שלא
תהייה, כל עוד תשיג ידה כרטיס והסעה.
מראיה של שרה יכול להסעיר ליבו של גבר. הוא מסעיר גם את ליבו
הזקן של צדי. שרה מודעת לדבר היטב, ואינה טורחת רבות להמנע
מהופעה מגרה ולעיתים פרובוקטיבית.
כבר סיפרנו ששרה בעלת נשמה חופשית היא. גרושה ואינה צריכה
לעשות חשבון לאיש. ילדיה אינם נמצאים בבית רוב הזמן, ושרה
אוטונומית ומשוחררת, ריבונית בזמנה הפנוי לאהבהבים וחושניות
בשביל עצמה.
מי שהצליח לשים ידיו על שדיה של שרה, יודע לבטח ששדים אלו מן
הנחשקים ביותר ומלאי התחושה המוחזרת מהן אל כפות הידים.
פיטמותיה מזדקרות במהירות והיא מתענגת על המגע בלא לתת דין
וחשבון לאיש.
שרה מאוהבת בגופה. לא תמיד ידעה זאת. התגלה לה הדבר והיא הייתה
מופתעת. "שנים רבות לא אהבתי את עצמי. עכשיו אני מאוהבת. לא
יכולה להכיל עוד אהבה עכשיו", ענתה למחזר תורן שעמד בפתחה,
נבוכה משהו מאי יכולתה או רצונה להיעתר לו, ולא ידע מה היה לה.
היה לה מאהב, ואולי יותר מאחד. היא הייתה לעיתים בררנית
ולעיתים לא הטיבה לברור, ולאחר ליל אהבים אחד או כמה, שבה
לאהוב בעיקר את עצמה.
יש לה, לשרה, כמה פנטאזיות מיניות. משהו בראש שלה הולך ומכחיל.
היא נהנית מהמשהו הזה הנאה מרובה. גופה משדר מיניות דרך כל
הווייתה. היא אינה יכולה לרסן את עצמה לא בשיחתה עם ידידה הטוב
ביותר, לא עם ידידותיה, אף לא התמימות שבחברותיה שמסמיקות
ואינן יודעות היכן לשים עצמן מרוב מבוכה.
הוויבראטור הדו ראשי החדש שלה, היה כוכב הערב הראשון בו
התיידעה אליו. הוא עינג את גופה כמעט לילה שלם. שני ראשיו היו
רוטטים יחדיו בין רגליה, כשהיא מצמידה אותם האחד אל דגדגנה
והשני אל פי הטבעת, והוויברציות היו מוציאות מפיה שאגות הנאה
אדירות בסריות של אורגזמות כמעט בלתי פוסקות.
עד אמצע הלילה כמעט שהייתה מעולפת. משלא הצליחה להוציא מעצמה
עוד אורגזמות, החלה ללטף עצמה בכל גופה, מהכתפיים, דרך השדיים,
הפטמות הזקורות, הבטן, הירכיים, ושוב אל האגן ושפתי הפות, אלא
שזה היה כבר כמעיין האכזב, שאמר לה כעת: "לכי לישון שרה, כבר
עוד מעט יאיר היום".
לא נזקקה שרה ליותר מיום התאוששות אחד. היא התאהבה במסז'דור
הזה. עוד התענגה עליו מעט, אבל יש על האדם בימינו עוד חובות
לעשותם, ושרה במפח נפש נאלצה לאפסן את מאהבה הדו ראשי מתחת לכר
ולצאת למפעל חייה, לשעות פעילות מפרנסת, שאי אפשר לחיות
בלעדיהן.
שרה נזקקה ללילה אחד של שינה טובה להתאוששות. מחר היא אמורה
להביא ארוחה חמה אל דירתו של צדי. מחשבות שובבות כבר התרוצצו
בראשה. צדי הטוב והזקן, כמה הוא מתאווה אליה. היא שפרנסתה
דחוקה כל כך, אילו היה מסוגל לפרנס אותה, חשבה לעצמה יותר מפעם
אחת, אולי הייתה מציעה לו אפילו שרותיה כנערת ליווי.
מה איכפת לה חשבה, מה יש לה להפסיד? היום הביאה ארוחתו אליו.
לבושה הייתה שימלה רחבה. בתיקה שנשאה עימה, מוצנע היה אותו
מכשיר עינוגים שלה בסתר.
שרה התגרתה בעצמה והלהיטה את רוחה. בכוונה לא לבשה תחתוניה
כשבאה אליו. גם חזייתה לא הייתה לגופה תחת שימלתה.
הניחה ארוחתו על השוחן הצמוד לקיר בפינת האוכל שבדירתו הקטנה.
צדי ישב מצידו האחד של השולחן, כשהוא צמוד בצידו אל הקיר. שרה
התיישבה מולו. התכופפה מתחת לשולחן, שלפה מהשקע שבקיר תקע אחד
שהיה מחובר שם, ודחפה אליו בסתר את התקע של מכשיר הקסמים שלה.
צדי כמעט שאינו שומע. מכשיר השמיעה שלו לא היה מורכב על אוזנו,
מפאת שנוח לו בביתו השקט, על פני רעש הרחוב. מניח הוא שיוכל
לשמוע את דיבורה של שרה שמולו, גם בלא המכשיר.
שרה ידעה את נוהגו, וידעה גם שעיניו חלשות הן ובשעת דימדומים
אינו מטיב גם לראות.
כעת ישבה מולו, מצידו השני של השולחן, מרחק שישים סנטימטר
ממנו, הוציאה בסתר את הוויברטור שלה, ותוך שהיא מקשקשת איתו
בעליצות מופגנת, ומניחה לצדי להתחיל ולהפליג בסיפוריו, הפשילה
ביד אחת את שמלתה אל מעל לברכיה, הפעילה את המכשיר, הצמידה
אותו אל מפסעתה והחלה לעסות את שפתיה התחתונות ודגדגנה
המתלהט.
שרה מתקשה לתאר את העונג האדיר שחשה באותם רגעים. צדי יושב
מולה ומספר ומספר, כשעל פניה שפוך חיוך מתוק ומתענג. ידה האחת
מתחת לשולחן מנחה את ראשי הוויברטור אל המקומות המעוררים
והמענגים ביותר שבגופה, פטמותיה זקורות בעוצמה שלא ידעה מעודה,
ירכיה מתהדקים בכוח עצום סביב ראשי המכשיר הרוטט והיא חשה עצמה
ברקיע השביעי.
שרה אינה מסוגלת לומר מילה. צדי מתרגש. זה לא קורה כמעט שהוא
יכול לספר זמן כה רב בלא הערות והתערבות מצידה. פניה נראות
בעיניו העייפות מעורפלות משהו, ואינו מסוגל לראות מה באמת עובר
עליה.
שרשרת אורגזמות עוברות עליה. מציאותו של צדי מעבר לשולחן רק
מגבירות את עוצמת הגירוי ועוצמת האורגזמות שגופה מפיק מעצמו
ומרטט המכשיר.
היא חוששת שהאבר שלה מתייבש והולך. כבר זמן ארוך מדי שהיא
מתענגת, אבל אינה יכולה להפסיק. כעת היא שולחת ידה לצלחתו של
צדי, מרטיבה אצבעותיה ברוטב שמנוני בחטף. צדי לא שם לב
וסיפוריו קולחים בלא הפרעה.
שרה מורידה את ידה אל ראשי המכשיר ומסככת אותם בשומן מהצלחת
וחוזרת על התרגיל עוד פעמיים, ורק אז היא ממשיכה במפעל
העינוגים, בסימפוניה הבלתי נגמרת.
הכלי המשומן כאילו נעור לחיים חדשים. שרה מפיקה עוצמות גוברות
של עונג. צדי שאוכל תוך כדי דיבור בלתי פוסק, בולע אוויר אל
קיבתו ביחד עם מזונו, ותוך דקות עולה הגארעפס' ונפלט מגרונו.
שרה לא מפסידה את ההזדמנות לפלוט מפי הטבעת את מנת הגז שממש
עמדה להתפוצץ שם מעודף הגירוי הכפול.
זה היה הסוף. היא הרגישה נכלמת. צדי לא שם לב, המשיך בסיפורו
השוטף כאילו לא אירע דבר, אבל זה היה הרגע, בו החליטה שרה
שסוגרים את הצבע הכחול וחוזרים אל צבע החיים.
"צדי יקירי" אמרה, "אני חייבת לרוץ הביתה". משכה בזריזות את
התקע של המכשיר מהקיר, החזירה את ההוא שהיה שם בראשונה. החזירה
את מכשיר העינוגים שלה אל מסתריו, יישרה את שמלתה בחזרה למקומה
מתחת לברכיה, וקמה מאצל השולחן.
"נהניתי מהארוחה צדי"
"היה באמת טוב, שרה. את כבר הולכת?"
"כן, צדי. כדאי שתלך לנוח. גם אני קצת עייפה. אלך הביתה".

הסיפור שלהלן הוא כולו אמת, ושום דבר ופרט שבו אינם מצוצים
מהדמיון.
זהו סיפורה האישי של חברה אישית והמסז'דור הדו ראשי הרפואי
הפרטי שלי, שכה הלהיב את דמיונה, עד שנטלה אותו כמעט בכוח
וכמעט באיומים, לשימוש אישי בלתי מוגבל בזמן.
הסיפור הכחלחל הזה נכתב בדיוק כפי שסופר באוזני כמה ימים מאוחר
יותר מפי חברתי זו, בלי כחל וסרק, נקרא ונבדק על ידיה, נערך
במעט ואף קיבל קורטוב של תוספות פיקנטיות ישר מהמקור. רק השמות
שונו, למען שמירה על פרטיותם.
חלקי ככותב מצוי רק בנופך הספרותי.