"יאיר גרוס, בן 57, תושב תל אביב, הוא הזוכה במקום הראשון
בתחרות השירה של עיתון הארץ בשיתוף עם עיריית תל אביב. השיר
הזוכה והכתבה המלאה בעמ' 26 "
דלגתי לעמוד 26, קראתי את השיר ואת הכתבה ונותרתי המומה.
איזה כפוי טובה! סססס... כתבה שלמה והוא לא מזכיר אותי?!
מנייאק, מגלומאן, ידעתי את זה כל הזמן! הרי בזכותי הוא זכה
בפרס, בזכותי! אבל בטח, עכשיו, מי זוכר אותי בכלל, סתם בחורה
חסרת משמעות.
פגשתי אותו בבית קפה. זה היה סתם יום של חול בשעת צהריים. אני
יודעת, אנשים בגילי אמורים לעבוד, אבל אני? אני כמו גימלאית,
יושבת בבית קפה, קוראת מחזות ושקועה באין פוזה שלי. האמת שזה
מצב די נדיר. אחרי הכל, לשבת לבד בחנות ספרים, עם קפה וספר ביד
זה כבר די פוזה, לא? אבל באמת שהייתי שקועה בקריאה, מזכירה
לעצמי מדי פעם שהנה, הצלחתי לצאת קצת מהשממון ששקעתי לתוכו.
"אינכם מכירים אותי, אתם מכירים איזו שפרה דמיונית שאיננה
קיימת כלל... אני רוצה שתאהבו אותי, שתקיפו אותי". ליל
העשרים, בפעם העשרים אלף, והנה, שפרה הצליחה לעורר בי הזדהות
בפעם הראשונה. פתאום המשפט הזה לא כל כך פאתטי. נההה, זה לא
אני.
אדם מבוגר בשולחן לידי ביקש ממני עט. למה לעזאזל הוא היה חייב!
אני כל כך גרועה במצבים האלה. הרי היה שקוף שלא עט הוא מחפש,
אלא אינטראקציה. תשומת לב. יצור עלוב. כמה פאתטי. חייב שאראה
שהוא כותב. שמישהו יראה שהוא כותב. זה לא השיר שהעסיק אותו, זה
שאני אראה שהוא כותב שירים. מכל האנשים במקום הוא היה חייב
לפנות אליי, והנה, אני תוך שתי שניות שוב מוצאת את עצמי מרצה
מישהו שאין לו שום קשר אליי. כלום.
מחייכת ושולפת עט. "בבקשה". "תודה" הוא מניד לי בארשת רבת
חשיבות. אחרי שתי דקות הוא מודיע לי שהעט לא כותב, ומה אני
עושה? אני מציעה לו עט אחר. מה עט אחר מה? הוא לא צריך לדעת
שיש לך סטוק בתיק. תמחקי כבר את החיוך הזה, בסך הכל עט. לא
הצלת את העולם וממילא את לא רוצה שום אינטראקציה עם האימבציל
שמת לקצת תשומי.
שפרה כבר לא מעניינת אותי, וגם לא מגדה ולא אלמה ולא עאמה.
התאמצתי לעשות עצמי קוראת. עוטה ארשת פנים רצינית וחוזרת על
אותה שורה פעם אחר פעם.
אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי, קרוב. קרוב מדי. בידו הדף והוא
מכריז שבתור בעלת העט (שני העטים, לא עט אחד) הוא מעניק לי את
ההזדמנות להיות הראשונה לקרוא את שירו. בראש העמוד מופיעים
פרטיו, כך התוודעתי ליאיר. סיימתי לקרוא ורציתי לומר לו שהשיר
פשוט זוועה. גיבוב של מילים יפות ללא כל משמעות. הר של
קלישאות, רעיונות לא מקוריים שאחרים ביטאו אותם טוב יותר.
התחשק לי להגיד לו שזה בכלל לא שיר אלא אסופה של מילים כתובות
בשורות קצרות. שאפילו האחיין שלי בן ה-9 כותב בצורה יותר
מעניינת ממנו. שנתן אלתרמן היה מתנער מהתואר "משורר" אם מישהו
יקרא לדבר הזה שהוא כתב "שירה". אבל לא הייתי מסוגלת. הבנזונה
ידע לכתוב. "יפה" אמרתי בלאקוניות, מהנהנת בראשי, נמנעת מיצירת
קשר עין. קראתי שוב ופתאום צדה עיני שגיאת כתיב. חחח הוא כתב
"אל נא תגזזי שערותיי" עם ע'! החבאתי את החיוך ואמרתי בנימוס
"אני חוששת שיש לך כאן שגיאת כתיב. "איפה?" הוא שאל, ואני
הראיתי לו. הוא לא התבלבל, ומיד אמר "תודה" ותיקן כאילו כלום
לא קרה. כאילו לא ראיתי שהוא כותב בשגיאות כתיב! ואז, הצעתי לו
להשמיט את השם "דלילה" ובמקום זאת לומר האישה ההיא. כדי לפתוח
את הרעיון, כולם יודעים במי מדובר והיא הלא רק סמל.
הוא קיבל את דבריי ואז עשה את הגרוע מכל - נתן לי נשיקה על
המצח.
הוא אמר שבזכותי השיר הזה עכשיו מושלם. ביקש שאאחל לו בהצלחה
מפני שהוא שולח את השיר לתחרות כלשהי. אמר שאלמלא הייתי שם לא
היה לו עט, ולא השראה, ולא תיקונים כל כך חשובים, ושאם יזכה -
זה בזכותי.
ועכשיו מה? מילה! מילה הוא לא אמר להם, בזכות מי הוא כתב את
השיר הזה.
מגלומאן. |