נניח פסנתר. נניח שאדם הולך ברחוב ופתאום נופל עליו פסנתר.
מכירים את המשפטים האלה של "הכל יכול להיות. ומה אם יפול עלייך
פסנתר מהקומה השלישית?" - אז כזה. נניח שאדם הולך ברחוב ופתאום
נופל עליו פסנתר מהקומה השלישית. מה אז? הוא מת? הפסנתר נשבר
לחתיכות קטנות בערבוביה של עץ וקלידים על המדרכה? אולי הוא
ינגן תוך כדי נפילה. ואולי לא. ומה אם הוא פשוט ימשיך ללכת
והפסנתר יפול במקום שהוא היה בו שניה לפני? איך בכלל הפסנתר
נפל מהקומה השלישית? ואולי האדם הזה יספיק לברוח מהפסנתר. הכל
יכול להיות. אולי בכלל אין פסנתר.

נניח צבא. אני מפחדת. טייק איט איזי אומרים לי. איזי שמיזי,
אני מפחדת ולא רוצה. אני לא מוכנה. נו, יאללה, זה לא כמו להביא
ילד לעולם או לקחת משכנתא שניה. אז מה, אז מה, זה עדיין מפחיד.
מה יהיה שם? איך יהיה שם? מה אני אאבד? מה אני ארוויח? לא
רוצה. תפסיקי כבר, נו, מי ישמע. כולם עברו את זה. יופי, לא
רוצה. סססמק. אל תסתכלו עלי ככה. אני פשוט לא טובה בכל
השינויים האלו. מכירים את זה שאומרים שהאנשים החשובים בחיים
ישארו שם? ונניח, נניח והם לא. לא כל המשפטים נכונים. והנניח
הזה רודף אותי. הוא נמצא בכל מקום שאני נמצאת ולא עוזב, ולא
משנה שאני כבר עייפה ועצובה ומתה לישון. רק פעם אחת כמו
שצריך.

אתה ישן עם פה חצי פתוח ונוחר קצת. אני מנערת אותך בעדינות,
לא רוצה להעיר אותך. אתה מחבק אותי ביד אחת וממשיך לנחור בשקט.
זה כבר מתחיל להפריע לי פחות בכל פעם. כבר שתיים. אולי יותר.
נראה לי שיותר. אני מורידה ממני את היד שלך בזהירות והולכת
לסלון. מדליקה טלוויזיה. נקמת הטרקטור בהופעה. איזה זין, אלו
החמש דקות האחרונות. אוף. תמיד אני תופסת אותם בסוף. אין משהו
אחר לראות. אני מתה לסיגריה אבל אין. יותר טוב ככה. אני מסתכלת
מהחלון. שתי מכוניות עוצרות ומקיאות מתוכן שמונה חבר'ה
רעשניים. רק שלא ישימו עכשיו טראנסים ויישבו על המכוניות עד
הבוקר, אני כבר מרגישה את העצבים מטפסים. אבל לא, הם נבלעים
באחד הבתים. שוב יש שקט בחוץ. שקט כזה שאפשר לשמוע את הדשא זז.
אני לא שומעת.

חלמתי כבר פעמיים על מייקי, אני מספרת לך. בחלום אחד הוא כתב
את 'השמינייה'. זה סיפור חייו. בחלום אחר הוא רוכב על קורקינט
ואני נתקעת בעמוד. השקט הזה בחוץ משגע אותי. אני לא טובה עם
שקט. הרצפה קפואה מתחת לרגליים שלי בדיוק איך שאני אוהבת.
משחקת עם הטלפון. חושבת שאני יכולה לחייג עכשיו לאנה, או לצופה
או לליאור. אפילו לאלמה. אבל בשביל מה. חבל להעיר אותם. תלכי
כבר לישון.      

הולכת לשתות מים במטבח, מעיפה עם היד כוס יין ושאריות של ליקר
שוקולד נמרחות לי על היד. בתוך כל השקט הזה הרעש של הזכוכית
שנשברה חזק. רק שזה לא יעיר אותך. ארוחת הערב שבישלתי לך עומדת
יפה בסיר. אני קצת עצובה בגללה. אוספת את הנרות. הקטורת כבויה
אבל עדיין מפיצה ריח נעים ולא מזוהה. הרעש של העלים בחוץ מקפיץ
אותי ואני סוגרת מהר את הפקק של הבקבוק. חוזרת חזרה לחדר.
שולפת פיקה מהארון, מתעטפת בו, חוזרת למיטה. אתה נושם לאט לאט
לאט, כל כך לאט שאני לא שומעת אותך כמעט בכלל. מכסה אותך
בשמיכה ומסדרת לך את הכרית. המחשבות שלי צועקות. השעון מהבהב
שלוש. אני כל-כך רוצה לישון. או לדבר. או לדפוק את הקיר עם
גרזן. לעשות משהו, כל דבר, משהו שישבור את הרגע הזה.