כן, שוב אני, אותו אחד, לא יודע אם אני בדיוק כמוכם למרות
שאנחנו חיים פה, בארץ ישראל, הארץ עם אלפיים שנות תקווה.
בטח קרה לכם כמה פעמים שבזמן שכבר תיכננתם לישון מישהו צפר
מתחת לבניין או על יד הבית, צפר וצפר ולא אמרתם כלום, למרות
שבתוך תוכם קיללתם את אותו אחד שצפר את הקללות שאפילו אלוהים
לא ידע במצרים. ואיכשהו אחד השכנים צעק על אותו אחד והרגשתם
שסוף סוף יש צדק למרות שאותו שכן נורא מעצבן אותך ולא בא לך
להיתקל בו או לראות אותו או להיות איתו בתוך המעלית.
בטח קרה לכם שהלכתם על שפת הים בשביל לשכוח את כל הדיאגות
ולשים את הצרות בתוך שקית זבל, ופתאום דרכתם על פחית, בקבוק,
שקית או עטיפה של חטיף כלשהו או אפילו ארטיק, אותו זבל שלא
זרקו לשקית זבל, ואחרי כל זה שוב הרהרתם לעצמכם: "איזו מדינה
של..."
"זבלים", "פשוט גועל נפש". ולמרות כל זה גם אתם מלכלכים
ואומרים לעצמכם שאם כולם זורקים פה זבל אז גם אני אזרוק, הרי
בכל אופן הכושי יאסוף הכל ויזרוק לפח האשפה, הרי הוא חי על זה
בזמן שאנחנו מקנחים אותו בחרא ועוד אנחנו שמים רגל על רגל וכל
הארטיק מטפטף על הבטן השמן שלנו שנקרא "תאווה".
ואחרי שחוזרים מהחוף נקלעים לפקק תנועה בגלל איזו תאונה מטופשת
של איזו אישה שלא יודעת לנהוג וכל הגברים אומרים לנשים שלהם:
"את רואה? נשים לא יודעות לנהוג." וכל הנהגים צופרים והנהג
שלידך מקלל אפילו את הברקסים שחורקים כל פעם שהוא עוצר. ואז
אתה מנקה את השמשה מרוב הפיח המסריח שנודף מהסובארו שלפניך.
בטח קרה לכם שהייתם בשדה התעופה והמתנתם כל כך הרבה זמן בשביל
הטיסה המחורבנת שלכם, וניסתם לשכנע את הבודקים שיבדקו אתכם
יותר מהר כי אתם לא רוצים לאחר לטיסה למרות שהגעתם 3 וחצי שעות
לפני הטיסה ויש זמן, הרי אנחנו תמיד ממהרים, תמיד לחוצים,
רוצים להגיע לפני כולם, למרות שכולם נמצאים על אותו מטוס
מזורגג, וכל הדתיים עם השטריימלעכים האלה וכל המזוודות
הענקייות והילדים המעצבנים שמתורצצים בין הרגליים שלכם, הו,
והנה משהו מפתיע, מגיע איזה בן מיעוטים, ערבי (מחבל בדימוס)
חמוד שרק רוצה לטוס בשקט, אבל אנחנו מדינת ישראל, אנחנו
פחדנים, אנחנו רוצים לטוס בבטחה, הרי אותו ערבי יפוצץ את המטוס
וכולם יתפרקו לחתיכות קטנות ואפילו חברת קדישא לא תוכל למצוא
אותם. אבל אותו ערבי יודע שיפתחו לו את התחת בבדיקה הביטחונית,
ויבדקו לו אפילו את הציפורניים, הוא מושפל, ובצדק, הרי הוא
ערבי ואנחנו הישראלים רוצים שלום, ואת השלום הזה נשיג דרך
חיטוט קצרצר בכל הישבנים שנמצאים בעזה וברמאללה ובעוד כמה
ישובים. אני לא שמאלני, אני גם לא ימני, אני כותב עם האף.
בטח קרה לכם שיצאתם למועדון (הדבר הזה שכל המאפיונרים והזונות
הולכים יחדיו בחיוכים) והשתכרתם עד שהתעוררתם בבוקר וגיליתם
שאתם בתוך מוסך, מופשט, בלי שום גרוש ובסוף אתה מקל את החברים
שלך על אי חברות ופתאום אתה מבין לעצמך שאסור לך לסמוך על אף
אחד אבל לך תתווכח עם המוסכנית שראה לך ת'זין! ואיכשהו אתם
נזכרים בתגרה שהייתה שם בין כנופיות הסטייליסטים על איזו
שרמוטה בת 15 ואפילו לא צמחו לה שיערות ערווה ושמה גרביים
בחזייה בשביל להראות כמו אמא שלה שכנראה גרושה, ואז התחילו
המכות, ואתה מנסה להפריד ובסוף גם אותך מפוצצים מכות ולבעל
המועדון לא אכפת כי הוא מרוויח כסף והוא צוחק עלינו, ובזמן
שאתה חוטף מכות וכולם מרביצים לכולם ואותה משתרללת עומדת בפינה
ומתמזמזת עם איזו בחורה... בעצם קוקסינל, ואז הגיעה הניידת של
השוטרים שבקושי עיכלו את ארוחת השישי והנה עוצרים איזה כמה
ג'אברים שחטפו מכות והדם שיורד מהראש שלהם זה רק פטל, הרי דם
אין להם.
ואיך שאתה חוזר הביתה אתה קולט ששכחת לכבות את הטלויזיה, ואתה
נאנח על המיטה כמו ישו ומהפה שלך נודף ריח של כוהל, ואתה מביא
כמה גראפסים (גיהוקים בשבילכם) ואתה עושה מן פרצוף דבילי ש"זה
היה טוב", ונרדם.
בטח קרה לכם פעם שנזפו בכם, שקיללו אתכם, שאמרו לכם שיש לכם
תרבות רעה, וכל אחד מביע את התרבות שלו מהבית, מהחברים, מההווי
הישראלי שמתנהל יום יום תחת השלט "יהודי לא מגרש יהודי"
וגוש (חרא של) קטיף, עם ישראל איתכם, אבל אני לא. לא הייתי
אצלכם ואפילו לא ידעתי שהם היו קיימים.
אנחנו עם כזה פתטי, כזה רודף בצע, כזה עוקץ, צברים, אני אוהב
את המדינה שלי ולמרות הכל נהנה מהטוב שבה, מעניין מה היה קורה
אילו היינו חיים באוגנדה? או שאפילו לא הייתה לנו מדינה!
מעניין מה היה קורה אילו לא הייתה מלחמת העולם השנייה וכל
השואה הזה, תאמינו לי
אף פעם לא היינו מאוחדים כל כך!