כך היה רשום על תעודה ממוסגרת התלויה על קיר חדרו של רפי,
"תעודת הצטיינות במקצוע: התנהגות למופת באוטובוס". הוא שנא
לקום בבוקר למראה התעודה, אך אביו, בן למקימי המושב, סירב
לאפשר לו להוריד אותה. כאילו התעקש שבנו יכיר כל יום מחדש
בחוסר ההצלחה של עצמו. כמובן שטען כי הוא נורא גאה, אבל רפי
ידע...
את התעודה קיבל לפני 3 שנים בקייטנה. הוא נורא רצה תעודת
הצטיינות בקט-רגל אבל אמרו לו שלא נורא, גם ככה יותר חשוב זה
להתנהג יפה. ליד התעודה הייתה תלויה תעודת הוקרה נוספת:
"השתתפות בתחרות נגינה". אותה קיבל שנה שעברה לאחר שאמרו לו
שאין תעודה למקום תשיעי.
יום אחד אספו את כל ילדי המושב לשיחה עם איש חשוב. ישראל
קיידר, שהיה בן המושב הראשון שהגיע לכנסת. הביאו אותו כדי
שיחדיר מוטיבציה בדור הצעיר לתרום לחברה ולשאוף גבוה. בשיחה,
ישראל קיידר אמר משפט שנראה לרפי מאוד משונה: "כל מה שתרצו
להשיג בחיים, אתם תשיגו. הכל תלוי בכם!" רפי לא הבין איך הוא
אומר משפט כזה, שהרי תמיד רצה לזכות בתחרות אך מעולם זה לא
קרה.
עם זאת, רפי החליט לנסות להאמין במשפט, אולי כך יהיה נכון.
בנוסף לרצון שלו לזכות בתחרות כלשהי, רפי רצה תמיד את היכולת
לדבר עם הפרות שברפת מאחורי הבית.
אחרי השיחה עם ישראל קיידר, הלך רפי אל הרפת, הסתכל ל"ליסה",
הפרה האהובה עליו, עמוק בעיניים, ואמר: "מה העניינים?" ליסה
הסתכלה עליו במין מבט בהמי תוך כדי אכילת עשב ואמרה: "מווו".
רפי, שכבר פעמים רבות שמע את ליסה אומרת "מו", התעצבן וצצק על
ליסה "מה מו, תגידי משהו!" "מה אתה רוצה שאני אגיד?" גערה בו
ליסה. "הו, סוף סוף. תגידי, את חושבת שבנאדם יכול להשיג כל מה
שרק ירצה בחיים?" שאל רפי. "תראה" אמרה ליסה, "אני חושבת שברוב
המקרים המשפט הזה הוא מאוד נכון". "אז איך תסבירי את זה שאף
פעם לא זכיתי בתחרות למרות שמאוד רציתי?" תקף רפי. "במקרה כזה,
ילד, אין לי מה להגיד לך, כנראה שאתה באמת כשלון".