אני מבקשת להדגיש את השוני בין יום הזכרון לסצינת הקרקס. יום
הזכרון הוא גרוטסקי, המוני ושטני בדיוק כמו הקרקס, אבל ביום
הזכרון ההשתתפות חינם אין כסף, אין צורך בקניית כרטיס, כי לא
הודפסו הכרטיסים. כאן אין עניין של בחירה, של קניית כרטיס
מבעוד מועד. אין אפילו את הסלקציה המזערית הזאת שיש בקרקס.
טכסי יום הזכרון הם פולחן משעשע מאד, חברים. השנה הלכנו ולא
נשארו לנו מקומות. היא שמרה מקומות? היא לא שמרה מקומות? למה
היא לא עונה לטלפון? מישהו מצליח לזהות אותה? אולי היא לא בצד
של המשפחות השכולות, אולי היא עם הקהל? רגע, היא בכלל הגיעה?
בסוף עמדנו. היה מעניין כי הנוף היה אחר, הסביבה היתה שונה
ונקודת התצפית סיפקה תובנות מרנינות מתמיד. תובנות של יום
הזכרון (ע"ע יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות
האיבה והטרור, ז"ל והי"ד, תנצב"ה וכו'... כו' הוא קיצור של מלה
אחת בלבד ולכן הוא יוצא הדופן).
אז עמדנו שם, מאחורה. לאט לאט התחיל ההומור המקאברי עושה דרכו
החוצה מפינו לאויר העולם. איך נולדת בדיחה שחורה? לא כמו
תינוק, חברים. המון של בני נוער ואנשים צעירים בשנות העשרים
והשלושים לחייהם, בטובי מלבושיהם ויקרי בשמיהם. מינימום
חתונה-של-אחותו שהוא מתלבש ככה. לעשות פן בשיער ולהקפיד על
זקנקן מתחכם, אלה שוסים של יום הזכרון. ילדים קטנים מתרוצצים
בין הרגליים, מישהו בוחר רינגטון לסלולרי בנסיון להרשים את
הבחורות. בחור עם חולצה של אסף אמדורסקי ובחור עם כלב
צ'יוואווה (עם קולר שיכול לבייש את צמיד הטניס שנקנה בכספי
פיצויי הצבא של דודה שלי, השכולה). כולם שם. אם אתה לא שם, אתה
לא קיים. סצינת יום הזכרון היא חשובה מאד לאלה שמנסים לפרוץ
ולגעת. אין כמו טכס יום הזכרון העירוני כדי להתערבב, להתמנגל,
ליחצ"ן את עצמך.
תמיד בטכסים האלה משהו מתפקשש. טכסים כמעט מושלמים מבחינת
תכנים ורצינות של האנשים מאחורי הקלעים. בשנה אחת הקראת השמות
מקדימה את הקרנת התמונות, בשנה אחרת נופל נר זכרון ומדליק
בריסטול בצורת נר זכרון והשנה, חברים, השנה נאם איש מכובד אל
תוך הצפירה. כך קרה שארבע שניות שאנחנו כבר בתוך הצפירה, ורק
בשניה החמישית הנכבד מבקש את הקהל לעמוד.
אני אמרתי, אם השנה עמדנו, בשנה הבאה נשב.  כפי שאתם מבינים,
חברים, המקומות השמורים למשפחות השכולות הם קולקטיביים. אין
מקומות מסומנים, אין מקומות שמורים, מי שבא ברוך הבא וכל המרבה
הרי  זה משובח.  כך יצא, שלמשפחתנו הצנועה, לא נשארו מקומות
ישיבה. בפעם הבאה, תהיה נציגות גדולה יותר ומוקדמת יותר.
הנציגות תתפוס שורה טובה עם כסאות יציבים ונוף לים. יהיו גם
קבוקים וגלידה פיסטוק וקוקה קולה.
האם יש רוטציה בין הצד של הקהל לצד של המשפחות השכולות? האם
יכולה משפחה שכולה לשבת במקומות השמורים לקהל ולהפך? האם זה
סימבולי? האם זה אכפת לנו? האם זה מזיז למישהו?
בהשראת עשרים דקות מטכס ההנצחה לבני העיר ביום הזכרון לחללי
וכו' אנחנו פורשים מהמשחק. כל אחד לוקח את החייל שלו, אוסף את
השטרות שלו והולך הביתה.
חזרנו הביתה כדי לגלות שאין סיגריות וגלידה פיסטוק. אז התחלנו
לנסוע. לחפש. לא מצאנו מקום שימכור לנו סיגריות וגלידה פיסטוק.
הבנו שגם להיות מכורים אנחנו לא יכולים כמו שצריך והרגשנו כמו
כאלה שמחפשים פיתות בפסח, שהולכים לים ביום כיפור. לחפש
סיגריות בערב יום הזכרון לחללי וכו' יש בזה חילול קדושת היום
והזכרון והחללי והכו'.
בבוקר למחרת, לא התעוררנו לצפירה. היא הרטיטה לנו את הגופות,
אבל אנחנו, נמאס לנו ללכת לבכות על אבן, לגדל שיח שפעם מישהו
שהיה יקר לנו אהב. אנחנו, על הזין שלנו. על הזין שלנו הזכרון
הקולקטיבי, הפטריוטיות, השליחות, ההזדהות, הבכי, הכאב, הצער,
השכול וכל המאנקי ביזנס הזה.
אנחנו קמים אחרי הצפירה והולכים לקנות סיגריות וגלידה פיסטוק.
עושים על האש בצהריים ומפגישים בין בקבוקי הבירות שלנו. שותים
מבלי לציין לחיי מי. על הזין שלנו החיים.
ימי זכרון בשבילי, דביליות מוחלטת. יום הזכרון בשבילי הוא כמו
לקבל מכתב מצה"ל והמדינה, כתוב בו: "צה"ל והמדינה מברכות אותך
עם הצטרפותך למשפחת השכול. אנו מאחלים לך המשך שהות נעימה
במשפחה. פעם בשנה, את זכאית ליום אחד בו יש לך את הלגיטימציה
להתאבל על יקירייך. לתשומת לבך,  יום זה מחייב את המשפחות
בפולחן תיאטרלי מגוחך. אנו מודים לך על שיתוף הפעולה."