הרוח שרקה בחלונות הפתוחים, והיא התיישבה במיטתה מנומנמת,
מביטה סביבה.
השמיכה נפלה מפלג גופה העליון שהתגלה לבן ועירום באור האפור של
הבוקר.
הציפורים מצייצות, אוטובוסים עוברים מתחת לחלון, והרעש והפיח
מתערבבים למוזיקה נעימה לאוזן. מוזיקת בוקר.
מדליקה את הפלאפון, השעה שבע וחצי בבוקר. היא יכלה לישון לעוד
חצי שעה. קמה מהמיטה וניגשת לצחצח שיניים, ואז הטלפון התחיל
לצלצל. בכל בוקר, באותה השעה, ולפעמים גם בלילה. היא הביטה
במסך המואר ופשוט ידעה שמשהו רע נמצא בפתח, ושהיא עומדת לקבל
שיחה בגלל זה.
עירומה, היא יצאה מהאמבטיה, רחוצה ונקייה, הכינה קפה והלכה
לחדרה.
היא התיישבה על הכיסא ליד השידה והדליקה סיגריה של בוקר, ראשה
מלא מחשבות, קולות, צלצולים.
מביטה במראה, גופה ילדותי. אך העיניים שמחזירות לה מבט אומרות
את האמת.
איך כבר התבגרת ילדה, אפילו שלא שמת לב?
איך הפכת להיות העץ הכי חזק ביער?
מכבה את הסיגריה ממש לפני שנשרפות האצבעות, ופותחת מגירה, ועוד
אחת ועוד אחת.
היעד, מגירת הגלולות.
רוצה לישון ולא להתעורר במאה השנים הקרובות, כמו באגדות.
כדורי השינה נמצאים בידה. מוציאה אחד, שניים, את כל הקופסא.
והיא ישנה.
זה לא ממש סיפור התאבדות, זה לא ממש סיפור אהבה.
אבל אם עץ נופל ביער ואין שם אף אחד, אז אף אחד לא ידע לעולם?