[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
פרזיט

היא עמדה מול פתח הכלוב, והרגישה את כל נימי נפשה זועקים כנגד
הכניסה אליו. "תרגעי," אמרה לעצמה "קחי את החיים בקלות. זה
למשך זמן קצוב, וזה יעבור". התגברה על הרתיעה, פתחה את השער
ונכנסה לתוכו.

היא נטשה את החתול שלה, מעשה שלא יעשה. כשעמדה מול השופטת
הקשישה, ניסתה לתרץ זאת בסיבות שונות. סיפרה כמה היה חמוד
כשאספה אותו כחתלתול, שחור עם ציציות לבנות מאחורי האוזניים,
וכמה נזקים גרם לה בבית, על כל העציצים ששבר, ועכשיו עם
הלימודים והכל, פשוט אין לה זמן לטפל בו.

השופטת גזרה עליה עבודות שירות, ללא אפשרות להמרה בקנס. "אני
מכירה אתכם, בני תשחורת, מוכנים להוציא כסף על מנת להקל על
המצפון שלכם. לא תתחמקי מזה בקלות". אמרה, מתעלמת מתחינותיה
הנואשות לגבי תקופת המבחנים באוניברסיטה, ושלחה אותה לצער בעלי
חיים למשך חודש.

בבוקר התייצבה שם, מוכנה נפשית לכל עבודה משרדית שתדרש. מנהל
המשמרת, העיף בה מבט מכף רגל ועד ראש, והפטיר שלהבא מוטב שתגיע
בלבוש פחות חשוף. חמתה בערה בה, וכבר שקלה בדעתה לרשום נגדו
תלונה על הטרדה מינית.

הוא לקח אותה לאחד הכלובים והסביר: "הכלב שנמצא כאן חולה בקדחת
הקרציות. מצבו קשה, הוא סובל מאנמיה חריפה, וחלש מאד. לא ניתן
לטפל בו בתכשירים כימיים להדברתן, משום שהם עלולים לסכן את
חייו. תפקידך להוריד ממנו את הטפילים". אמר, השאיר אותה עם
חבילה של סרט דביק ופינצטה, והלך.

היא העיפה מבט על הכלוב. רצפת בטון חשופה, בפינה סמרטוט שהושאר
על מנת לאפשר לכלבים החוסים טיפה חמימות של בית, סורגי ברזל
עבים מארבעה כיוונים, ובמרכז כלב עלוב. פרוותו מדולדלת, קרחות
מופיעות בה לעתים.

היא עמדה מול פתח הכלוב, והרגישה את כל נימי נפשה זועקים כנגד
הכניסה אליו. "תרגעי," אמרה לעצמה "תקחי את החיים בקלות. זה
למשך זמן קצוב, וזה יעבור". התגברה על הרתיעה, פתחה את השער
ונכנסה לתוכו.

התקרבה אל הכלב שעל הרצפה, אוחזת בידה את גליל הסרט הדביק ואת
הפינצטה כלוחם האור היוצא למאבקו בדרקוני הרשע. כשהתקרבה מספיק
ראתה על הרצפה עשרות חיות קטנטנות זוחלות. היא תפסה את המטאטא,
וגרשה אותן בתנועות עצבניות, מנסה להרחיק אותן ממנה ככל
שביכולתה.

היא התיישבה על הרצפה המזוהמת ליד הכלב, מנסה להיות קרובה אליו
מספיק על מנת לבצע את המשימה, ובו זמנית רחוקה ממנו ככל הניתן.
אחזה את כף רגלו הקדמית בידה, ופישקה את האצבעות.

לא ניתן היה לראות את עורו. כל מילימטר בכפות רגליו היה מכוסה
בקרציות. חומות, שחורות, אפורות, אדמדמות. בחילה תקפה אותה,
והיא רצתה לברוח משם, להמלט ולהפר את כל התנאים שקבעה השופטת.
חשקה שיניה, והכריחה את עצמה להתמודד.

פרשה למולה חתיכה של ניר דבק, והחלה שולפת את הקרציות. אחת אחת
שלפה, מניחה אותן על הסרט, צופה בהן מנסות להתחמק מן המלכודת
הדביקה שלרגליהן. אחרי ששלפה כמעט שלושים קטנות, הגיעה תורה של
אחת גדולה ושמנה. כשאחזה בה עם הפינצטה, פקע עורה, וכל הדם פרץ
החוצה, משפריץ על אצבעותיה. היא התחלחלה שוב, ומיהרה לשלוף את
הקרציה בחמת זעם, מדביקה אותה אל הסרט, ומכסה את כל הפס הרוטט
יצורים חיים בפס נוסף.
כשהגיעה לחמישים, הפסיקה לספור. היא חשבה ביאוש על כך שעד כה
הספיקה לנקות מן הנגע אצבע אחת בלבד, מכף רגל אחת בלבד, ועוד
נותרו לפניה כל כך הרבה. בעודה חושבת, הרגישה עקצוץ דגדוג
בירכה. היא שלחה יד אל מתחת למכנסיים הקצרצרים על מנת לגרד,
וגילתה שם קרציה זוחלת עליה. קפצה ממקומה בבהלה, צורחת את
מחאתה כנגד האונס שהוטל עליה.

ביד ברזל השתלטה על הפאניקה שאחזה בה, מצאה את הקרציה, והדביקה
אותה בחוזקה אל הסרט, עוטפת אותה בעוד ועוד שכבות של דבק
מצמית. מתנשמת בכבדות, המשיכה במלאכה שלפניה, קופצת עם כל צל
צילה של תחושת רגליים המהלכות על עורה.

אחרי שעה של עבודה, כשהרגישה את כפות רגליה נרדמות מחוסר
התזוזה, קמה והתמתחה. כל שריריה כאבו מן התנוחה הבלתי מוכרת.
גבה התחתון נאנק את מריו, זרועותיה רעדו. אחרי כל הזמן הזה,
שבו התייחסה אל היצור הכורע תחתיה כחיה מאוסה, נאותה להתבונן
בו לראשונה.
זכרון גוונים ג'ינג'יים עוד ניכר בפרוותו, אך היא הייתה זרועה
שערות שיבה. פניו חיוורים, ועיניו החומות הביטו בה במבט יציב.
נשימותיו השטוחות, אפו היבש, ושאריות מוגלה בזויות עיניו העידו
על מצבו הבריאותי הלקוי.

אחרי ההפסקה הקצרה שעשתה, התרכזה באזור הפנים שלו. עברה על
האוזניים שלו, ושלפה מהן בסבלנות את כל הטפילים. כשהחלה להוציא
אותן מאזור העיניים, החל הכלב לגלות סימני עצבנות והתנגדות
ראשוניים, והיא מצאה את עצמה מרגיעה אותו בשפה בה מרגיעים
תינוקות. מלמולים ומצמוצים, הבטחות שהכל יהיה בסדר.

היא נזכרה בתינוקות של אחותה הגדולה, שהייתה מגיעה לעתים לבקר
בבית ההורים. איך הייתה מסתכלת עליהם מרחוק, כמעט ומעזה לגעת
בהם, ונרתעת ברגע האחרון. אולי גם בגלל הקור שנשב מאחותה.

אחותה דאגה להזכיר לה, בכל ביקור כזה, שהגיע הזמן שתמצא עבודה.
שהגיע הזמן שתרכוש מקצוע. שאשה בת שלושים ראוי לה שתתמקד
במשהו, ותחל לחיות את החיים שלה כמבוגרת. היא הייתה מתחמקת
מהשיחות האלו, ומוצאת לה עיסוקים אחרים לענות בהם.

נכון, היא החליפה מספר פעמים בחייה את נושא הלימוד. בתחילה
חשבה שאלקטרוניקה הוא הנושא בו תצלח דרכה, אולם לאחר שסיימה
שנתיים נוכחה לדעת שהעניין ממנה והלאה. מלימודי הרפואה נזרקה
לאחר שנתיים וחצי בלבד, מחמת חוסר התאמה. להשלמת התואר בחינוך
נותרו לה אך בחינות מועטות לסיים, בטרם החליטה שזו לא הדרך
הנכונה בשבילה, ושעדיף לה לחשוב שנית על מעשיה.

ההורים, שהיו סבלנים בהתחלה, התחילו להיות עוקצניים. רומזים לה
שאת קצבת הזקנה שלהם היו מעדיפים להוציא על נושאים אחרים, ולא
על כלכלתה של אשה בוגרת בשיא כוחה. אך היא העדיפה להתעלם
מהרמזים לעת עתה.

המשיכה לשלוף את הקרציות מראשו, והתחילה לספר לו את סיפור
חייה. למה שום דבר לא הצליח לה. למה נותרה בודדה עד היום, ועד
כמה היא כמהה לילד משלה. כשסיימה לטהר את פניו, ליטפה אותן,
ויכלה לחוש את הכרת התודה שלו על עזרתה.

כל היום עמלה על אותו כלב אומלל, ובסופו נותרה חסרת כוחות
לחלוטין. מספיק חסרת כוחות כך שלא התנגדה כאשר דרש ממנה מנהל
המשמרת לפשוט את בגדיה ולפשק את רגליה. דמומה וכנועה עמדה
למולו, לא מסוגלת לאזור בה אפילו מעט אומץ לסרב. הוא עבר על כל
חלק בגופה, מרים את ידיה מעלה ומטה, מסיט את שדיה, ומעביר יד
בין ירכיה. כששלף מגבה ומאחורי אוזנה קרציה, חשבה לרגע שהיא על
סף התעלפות, אך הפתיעה את עצמה כשהודתה לו קצרות. הבדיקה שעשה
הייתה טכנית לחלוטין, ללא שמץ של השפלה, או רמזים מיניים.

כל הדרך הביתה, בעודה מנסה לגעת מעט ככל האפשר בעצמה, חשבה על
הכלב, ועל הסיבות לקיומו. באמבטיה קרצפה את עצמה שוב ושוב,
מנסה לגרש מגופה את שדי התעוב.

למחרת לבשה סרבל ארוך, וחולצה ארוכה, והתייצבה ללא מחאה בכלובו
של הכלב מאתמול. היום כבר הרגיש יותר טוב, ואפילו כשכש בזנבו
חלושות, מברך אותה לשלום. היא חייכה אליו, ממשיכה לדבר ולעודד
אותו, מלטפת אותו מדי פעם תוך כדי הטיפול. כל קרציה שהוציאה,
ניסתה להאחז בגופו בשיניה, מנסה להאבק על נוכחותה מול העורק
המזין. מעבר לתעוב, מעבר לגועל, החלה לחוש כלפיהן שנאה עזה על
הפצעים שהשאירו על גופו של הכלב, על פרצי הדם שעצרה עם תחבושות
ספוגות אלכוהול.

כשהגיעה השעה לארוחת הצהרים, הכריזה על סיום העבודה. הכלב נראה
כמעט מאושר, הצליח לעמוד על רגליו עם עזרה קלה ממנה, והסכים
לאכול מכף ידה.
היא נשלחה למשימות אחרות, חלקן קשות יותר וחלקן קלות יותר. אבל
בכל בוקר הייתה עוברת ליד הכלוב שלו, נכנסת פנימה, מלטפת אותו,
מסירה ממנו קרציות שהתאספו באותו היום, ופורשת בפניו טרדת
יומה.

לאחר כשבוע, החלה להריח ריח מוזר. מעין הריח העולה מכלוביהם של
הטורפים בגני החיות. כשהתקרבה אל הכלב "שלה", כך חשבה עליו,
הבחינה שכפות רגליו נפוחות. הריח שעלה ממנו כמעט והחניק אותה.
ריח של מוות, צחנת גוויה באושה, סירחון השאול.

היא הלכה אל מנהל המשמרת, מודאגת לשלומו, וזכתה לתשובה שכנראה
מצבו חסר סיכוי. חזרה אליו אט אט, מתגברת על הרתיעה התיישבה
מולו, וליטפה את פניו העצובות והכנועות. היא הציעה את עזרתה
במתן תרופות, ודאגה שיקבל את מנת האנטיביוטיקה שלו כסדרה.
שבוע נמשך הדבר, שבוע שבו נדרה נדרים לעצמה. אם יחיה הכלב
תשלים את הלימודים, תעזוב את בית ההורים, ותתחיל לחיות חיים
עצמאיים. שתיקח אחריות על חייה, ותבחר לגדל ילד משלה, גם אם לא
תמצא בן זוג נאות. יום יום הגיעה ותפילה על שפתיה. יום יום
עזבה את המקום, וניצני יאוש בליבה.

עד שיום אחד הגיעה, וצחנת המוות נעלמה. הכלוב היה ריק, ונקי.

מבוהלת ונואשת ניגשה למנהל המשמרת, לשאול מה ארע. הוא דיווח
קצרות שהכלב מת לפנות בוקר. דמעות מיידיות עלו בעיניה, והיא
ביקשה לראות אותו.

גופתו הייתה מונחת, מכוסה בשק פלסטיק, ליד מכל האשפה המרכזי.
היא ביקשה רשות, שניתנה לה, ולקחה אותו למכוניתה. גופו היה
עדיין גמיש, טרם אחז בו כפיון המוות. כמעט נדמה היה כישן, לולא
הזוית הבלתי טבעית של צווארו. היא כסתה אותו בבד, והניחה אותו
בתא המטען, הוא היה כבד מאד, והיא התנשמה בכבדות כשסחבה אותו.
אף אחרי שהניחה אותו בתא המטען המשיכה להתנשם בכבדות. נוכחה
לדעת שהמחשבה על נוכחותו של יצור מת בתוך מכוניתה גורמת לה
להתקף חרדה. ניסתה להרגיע את עצמה, וכשהצליחה, הגיעו הדמעות.

כל הדרך אל פסגת הגבעה בה בחרה לקבור אותו, עלו בה דמעות בלתי
רצוניות. חשבה על עצמה, על כמה שהיא מתאימה להגדרה כשלון, כמה
הייתה רוצה להיטיב את דרכיה ולהשתפר. על הדרכים שיכל עוד הכלב
לפסוע בהן, על ההזנחה שגרמה למותו.

כשהגיעה לראש הגבעה, הוציאה את המעדר, ובחרה מקום, תחת עץ
הפיטנה. החלה לחפור, נתקלת באבני הגיר הפזורות, מתקשה לחפור
עומק גדול מעשרים סנטימטרים. כשהרגישה שהיא כבר עייפה, גררה את
הכלב אל הבור שחפרה.

הבור היה קטן מדי, רדוד מדי. היא נאלצה לכופף את גפיו לתנוחה
עוברית, ולנסות לדחוס אותו פנימה. "תכנס כבר, תכנס" מיררה בבכי
חסר אונים לעומתו. מיוזעת משמש הבוקר, מהלחץ ומחוסר האונים בהם
הייתה נתונה.

כשכיסתה אותו בעפר, ידעה שהיא מכסה אף את עברה שלה. שוב לא
תהיה כמו שהייתה לפני שפגשה אותו. הציבה על ערימת האדמה אבן
גדולה, שתציין את המיקום. בלתי קרואות עלו באוזניה המלים: כי
מעפר אתה, ואל עפר תשוב.

היא שלפה שלט קטן עשוי עץ, שרכשה בדרך, וכשהניחה אותו מעל
לערמת העפר הטרי, נוכחה לדעת שאין היא יודעת את שמו. טלפנה אל
מנהל המשמרת בבהילות, וביקשה את פיסת המידע החיונית הזו.

ולפני שעזבה את המקום, לחפש לעצמה דירה משלה, הביטה בשלט
שהכינה בפעם האחרונה. שלט עץ קטן, על תל עפר קטן, מתחת לעץ
פיטנה בשיא פריחתו. פרחיו הלבנים נושרים, כמתאבלים על מותו של
זה שהיה לה לידיד לשעה קצרה, על מותה של התמימות, מפיצים ריח
עדין ומשכר של תקווה.

שם יפה. חשבה לעצמה. "פיניקס". אולי אקרא כך גם לילדי שיוולד.

(אוגוסט 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"דרדסים - צאו
אל היער והביאו
לי בבקשה תותי
יער אדומים !"

- דרדסבא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/10/00 18:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה