11/5/2006

חיפשתי ביצה. לא ביצה של תרנגולת, ביצה כמו יבוש ביצות.
כל מי שאני מספר לו על זה צריך אחר כך הסבר. האמת שלא סיפרתי
את זה כבר הרבה זמן...
יש כאלה שאומרים שהרצון להצליח הוא יחסי, ולא נעלם גם אם הגעת
למטרות שלך, לדעתי זה לא בדיוק נכון. קחו אותי לדוגמא, כל חיי
כל מה שרציתי היה ביצה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים עליהם, וממש
רציתי שתהיה לי אחת בבית. לא חשבתי על למה, לא חשבתי על מה אני
אעשה איתה, אבל רציתי ביצה. רציתי אותה כל כך עד שבשלב מסוים
הפסקתי הכל, לא אכלתי ולא שתיתי, רק חיפשתי אותה.
כשהבנתי שמדובר באובססיה בלתי תלויה, נותרה לי רק ברירה אחת -
לעזוב הכל, ולצאת למסע אל הביצה. ידעתי שעד שאני לא אמצא אותה,
לא תשקוט רוחי.
אז יצאתי לדרך. לא ידעתי איפה להתחיל, אני לא חושב שיש עוד
ביצים בארץ הזאת, סליחה, ביצות... הנה, אפילו אני מתבלבל...
פגשתי חמור אחד שיודע ללכת בזיגזג. הוא אמר שאם אני רוצה טילון
הוא יכול להשיג לי במחיר מסובסד, אבל לא באמת רציתי טילון.
כששאלתי אותו אם הוא יודע איפה יש ביצות, הוא חייך אלי חיוך
בזיגזג, כמו של חמור ששתה יותר מידי ערק, הפנה לי את הצד הפחות
מושך שלו והתחיל ללכת לכיוון ים-המלך. כילד אהבתי מאוד את ים
המלך, זה המקום הנמוך ביותר בעולם, ותמיד כשהייתי שם כולם
מסביבי חייכו. לא ידעתי אם להאמין לו, בכל זאת, הוא לא החמור
הכי יציב שפגשתי בחיי. אבל לא היה לי מקום טוב יותר להתחיל בו,
אז התחלתי ללכת אחריו. כשהגענו לים המלך, כולם נראו עצובים,
ופתאום לא באמת הרגשת על גג העולם כמו תמיד. החמור אמר שכולם
מחפשים משהו, אבל לא באמת יודעים מה, או מה יעשו כשימצאו אותו.
הבטחתי לעצמי שאני לא אהפוך לאחד כזה, ופניתי לחיפוש הביצות.
אחד הרגעים המרגשים בחיי היה כשראיתי את הביצה הראשונה שמצאתי.
היא לא הייתה גדולה במיוחד, יותר כמו שלולית, אבל בשבילי זה
הספיק באותו זמן. אני לא בדיוק יודע אם אני זה שמצא אותה, אבל
אני בהחלט הייתי הבעלים שלה, לפחות לתקופה מסוימת. אבל כמו כל
אהבה ראשונה, בדיעבד אתה מוצא הרבה פגמים שלא היית רואה
בהתחלה. עכשיו כשאני חושב על הביצה ההיא, אני נזכר בשלולית
מצחינה וירוקה, שכל מגף באזור ים המלך כבר דרך בתוכה. היא
הייתה סנובית, כאילו היא יכולה למצוא הרבה יותר טוב ממני, היא
לא צריכה אותי, יש לה מידי שנה מאות ילדים שרוצים לרוץ ולקפוץ
בתוכה, והיא התחילה לחשוב על לקחת על זה כסף.
אחרי שעזבתי אותה, הסטנדרטים שלי טיפה עלו. מצאתי לעצמי ביצה
צעירה, צוננת, יחסית נקייה. התייחסתי אליה יותר כמו אל ילדה
שלי ופחות כמו אל ביצה. לימדתי אותה, טיפחתי אותה.
ככל שהיא גדלה ולמדה יותר, כך היה נראה יותר כאילו היא כבר לא
זקוקה לי. וכמה שניסיתי להזכיר לה את הימים הטובים שלנו ביחד,
ולהזכיר לה (בצניעות) שאני זה שלימד אותה כל מה שהיא יודעת, זה
לא עזר, ולבסוף היא עזבה אותי, ומצאה לעצמה כמה צפרדעים שישבו
בתוכה וינעימו את זמנה בשירת קרקורים.
התקופה שאחרי הביצה השנייה הייתה קשה מאוד, התחלתי לאבד את
התקווה של למצוא ביצת אמת. הסתובבתי מדוכדך, החלטתי לקחת הפסקה
מחיפוש הביצות, אבל עדיין לא הסכמתי לחזור הביתה, והתחלתי לחפש
לי עיסוקים אחרים.
החלטתי לפתוח דוכן של פלאפל, כי תכלס, כולם אוהבים פלאפל.
הדוכן הצליח מאוד, לא עשיתי מזה יותר מידי כסף, אבל זה היה
מפלט טוב לנפש פגועת הביצות שלי.
יום אחד הגיעו שלוש ביצות ושאלו אותי איפה הן יכולות למצוא
משהו לשתות, בקריצה שמרמזת שהן מחפשות קצת יותר מסתם משקה.
אמרתי להן שראיתי פעם חמור שהולך בזיגזג, ואם הן ימצאו אותו
ויגידו שאני שלחתי אותן, הוא ייתן להן כל מה שהן צריכות.
הביצות נעלבו והתנדפו מהמקום. כנראה שבלי כוונה ייבשתי אותן.
מצידי... אני עם ביצות גמרתי.