שקט.
באפלה.
החושך המוזר הזה, ששורר מעל הראש שלה,
והיא לא מצליחה להתרחק.
כמו מהופנטת, בוהה בחושך המיוחד.
ואינה מצליחה לעזוב.
היא שותקת, היא יודעת שהיא טועה,
אבל לא עושה צעד.
היא מצליחה לראות את העבר, הטעיות שלה, ההצלחות שלה.
ואת האנשים שלה ייחלה.
היא לא מבינה, שהעולם ממשיך.
היא ניצבת , בוהה.
וכל השאר בורחים מפניה,
אינם מסוגלים להתמודד מול העוז, העוצמה המיוחדת הזו.
והיא, לא חשה צורך לברוח.
כי הם בורחים מהפחד עצמו.
היא נשארת, בוהה.
בתוך החלל הריק, יכולה לראות את עצמה, דמות מכוערת בשלל יופי.
אבל, היא, בניגוד לאחרים,
ההם, מסוגלת לראות מה יש בפנים.
ופה, היא היחידה ביופי, בשלל כיעור.
כמה זיופים, בעולם כל כך מלא.
זיופים שקובעים את האמת.
לכן גם האמת שגויה.
וזה, מוריד אותה למטה.