והוא התחיל ללכת.
הליכות מהירות, מדודות, שקולות.
הוא ידע שאם יעז ללכת הליכות חופשיות זה לא יהיה בסדר.
אסור ללכת הליכות חופשיות.
והוא הלך הליכה שקולה.
אסור לחשוב בהליכה, הזכיר לעצמו שוב ושוב.
אם יעז לחשוב, הוא לא יתרכז.
הוא זכר, פעם, כשהוא הלך חופשי, איך שהוא רצה,
הליכה, ריצה, דילוג.
זה לא היה חשוב לו פעם.
פקד על עצמו להתרכז.
הוא כבר לא ילד בן 8, הוא כבר לא שיחק עם חבריו בחצר הישנה.
הוא רק הולך.
תמים למראה.
הוא רצה לבכות, הוא רצה להגיד שהוא מצטער.
אבל ידע, שגם כאשר כל העולם יגווע
הוא ימשיך ללכת.
והוא יצטער על כל זה.
אבל לא תהיה לו ברירה.
כל ברירה אחרת.