אינך מרגישה את כובד מעמסך עליה,
את התקפלותה בתוך קרני הכאב שאת משדרת.
זעם עצום, שנאה איומה, שהיא,
אינה ידעה שאצורים בקרבך, שבים לתקוף לפתע את מחסום
ליבה.
הרי היא רק שמחה לראותך חיה, בתי,
זעמך מציק לה, כמו יתוש שלא מניח אף לא לרגע,
אך הרי עצם קיומך, הוא נבדל מכל ההוכחות.
התאירי לי תקווה, יקירה?
התוציאי אותי מתוך לבה שחורה שאליה הבאת אותי,
ומרגישה אני, שכאן אנוח לעולם?
כך מתייפחת היא, ונאלמת דום.
כיצד הדברים הגיעו לכך.
אל תתנכרי לה בשעת צרתה, יקירה.
הרי היא כמוך, אבודה בעולמה שלה.
אל תשנאי אותה על שהביאה אותך לעולם שבור זה, בתי.
היא מתעבת את עצמה כל יום,
על כך שעשתה זאת.
הניחי לכאב ולמרירות לעשות את שלהם,
גשי אליה, חבקי אותה ואל תרפי.
הרי היא יודעת שטמון בך מעל ומעבר.
האמיני לי.
הרי כוחך הוא לי כשפע בעת מחסור.
אני ניזונה מאהבתך , יקירה.
כעת, רק הרפי,
ואהבי אותה בשנית, יקירה.
הזדמנות כזו לא תחזור.
היא אימך, וכך תיהיה לעולם. |