הבחילה הסתובבה בראשה ולא יכלה לעזוב,ריחות השוק הנודע קראו לה
לבוא,אך מיתרי הגרון אסרו עליה. כל חייה חלמה להגיע לשוק,שוק
העצב והיגון, הכל שם לבחירה.
כאב התפתל לו במעלה גופה הקטן אפילו בכי כבר לא יעזור, הוא
הצליף והכה, עירקי אחד בחן אותה מקרוב, היא הניחה שכנראה מצאה
חן בעיניו, התקרבה אל מכוניתו, בלעה את הרוק ואת מיצי הקיבה
הטורדניים והתכופפה אל החלון "מעוניין?" העירקי חייך והיא
והבחילה נכנסו אל מכוניתו ונסעו.   כנראה שזו הייתה הפעם
הראשונה של העירקי והוא ניסה לגלגל איזושהי שיחה שהייתה מקבילה
לשיחות על מזג האויר הנח או הלא. היא שאלה אותו אם פעם שמע על
השוק והעירקי ענה לה שבילדותו סבו סיפר לו על הפיג'מה הירוקה
שקנה שם בשוק. ההיא הנהנה והתאכזבה לשמוע שהעירקי כנראה לא
מבין על מה מדובר.
הם הגיעו לשדה, העירקי הזכיר כבדרך אגב שהוא מובטל וכנראה
שההיא לא תרוויח כל כך הרבה הערב, "חבל,אבל לא נורא, הוא לפחות
מתחשב".
השדה העלה סרחון של גומי רטוב שמעלה עובש והתנים יצאו כנראה
לחפש את יללותיהם שאבדו להם במהלך חייהם. ההיא סגרה את עיניה
ופתחה את רגליה ונתנה לעירקי להכנס אליה ולהנות מריגוש זול.
הוא עלה וירד, עד הבוקר הוא לא הפסיק, ההיא כבר מזמן אבדה את
ההכרה, לפתע האור הכה בעיניה והכריח לפקוח אותן ולהכיר
במציאות. אך המציאות לפתע נראתה אחרת, חזיון מופלא נגלה
לעיניה, "כן", היא חשבה בעוד העירקי עולה ויורד. "זהו השוק,
זהו המקום, זהו הבית" דחפה את העירקי,ובלי לקחת את המשכורת
היומית שלה יצאה מן המכונית ורצה, רצה אל השומקום, אל הכלום,
אל שוק העצב והיגון.

והכל בזכות העירקי.