בלעתי במהירות את הכדורים ועפתי לשמיים. ואז, עמדתי מולם, והם
- פרסו את כנפיהם ברברבנות ובקול מלא התנשאות שאלו מה יש לי
לחפש פה.
בין ניסיון שכנוע עצמי לבין האמת ניסיתי להסביר להם מה קרה,
אבל בדיוק כשהתחלתי לדבר ידעתי שהם לא יקשיבו, כמו כל השאר.
החלטתי לנסות שלא לשקוע בזיכרון על דבר שהיה וסיימתי את
סיפורי, עניין אותם יותר מתי המשמרת שלהם נגמרת. יצאתי החוצה
והובלתי לחדר הקטן והצפוף שלי - שם היה לי את כל הזמן שבעולם.
בשיממון שאין כמותו, נכנסתי למעגל של מחשבות על העולם שלי, או
שהיה שלי, או שלא...

נחנקתי עוד יותר עם הזמן, החדר היה נקי מידי, מצוחצח, ואני,
שכל חיי עברו עלי בריקבון, העדפתי לעזוב בהקדם האפשרי. אך לא
היו לי מספיק אופציות, ובין תחינה לתחינה בצבץ לו הספק האם
במקום אחר יהיה לי יותר טוב, שכן בכל מעבר הייתי רק נלעגת עוד
יותר, מחפשת את תשומת הלב של הסובבים אותי. אפילו חברי שכבר
עזבתי לא לקחו אותי ביתר רצינות.
רציתי לדעת מה לא בסדר, ויותר רציתי לדעת מה כן. ורציתי יותר
מכל לדעת - מתי זה יגמר.

ובין מחשבה למחשבה, סרקתי את עולמי החדש, וגם אותו לא אהבתי.
הוא היה מרובע בעל צבע לבן שאליו נכנס מפעם לפעם עובד ניקיון.
וגם הוא, לא הביט לי בעיניי ורק צחק על היותי במקום זה. ומה
אוכל לעשות שכבר לא עשיתי? ומה יתן לי מהלך שיוציא אותי מכאן?
עברתי מן הפח אל הפחת, ואינני רוצה לעשות זאת שוב.

הבטחתי שאם אי פעם אריב עם החיים, אני אצטרך רק להשלים.