אני יודעת שאף אחד לא יאמין לי אם אני אספר לו את הסיפור הזה
פנים מול פנים. אף אחד לא מבין אותי. איך הכל התחיל - רק אני
יודעת. גם את רוב התוצאות רק אני מסוגלת לראות.

אמא שלי תמיד אומרת שיש לי נטייה לריב. היא אומרת שהתגובות שלי
מאוד קיצוניות. היא תמיד אמרה לי שהיא רוצה לעזור לי. אני לא
מאמינה לה. אכפת לה רק מעצמה. אנחנו, כל המשפחה זה רק כלי
בשביל להראות לכל מי שמסביבה שהיא אישה נורמלית ואמא טובה - כן
בטח!

חלק לא קטן מהחברים שלי יודעים שאני לא יכולה לסבול את המשפחה
שלי, ובמיוחד את אמא שלי. כשהתגייסתי, אמרתי באופן הכי מפגין:
"איזה יופי! יש לי עכשיו מקום אחר להיות בו. אני יותר לא צריכה
לסבול אותם!"
בכל זאת רציתי לצאת הבייתה. בעיקר בגלל שרציתי לראות את החברים
שלי.

חבר שלי יודע טוב מאוד עד כמה אני לא רוצה להיות בבית. הוא
עושה הכל כדי להוציא אותי משם, כדי שאני לא אתרחק גם ממנו. רק
לפני מספר חודשים, כשהשתחררתי מהצבא, נסעתי לעבוד באילת. כמה
שלא היה קל בכלל לעבוד 10-14 שעות ביום ולקבל יחס של טירונית
ממנהלי המלון, העדפתי את זה על הבית. נפרדנו חודש אחרי שירדתי
לאילת ביוזמה שלו. כשזה קרה, רציתי לעזוב את הארץ ולעבור לעבוד
במכירות קניונים בחו"ל. איבדתי את הסיבה היחידה שהייתה לי
להישאר בארץ - חבר שלי. חודש אחרי כן, הוא חזר אלי על ארבע
וחזרנו. לקח לי בדיוק חודש מאז לחזור לצפון. חבר שלי שאל אותי
מספר פעמים אם מכים אותי בנוסף להכל. אני תמיד אומרת לו שלא.
מה שאני רוצה להגיד לו זה "עכשיו כבר לא". הוא נבהל בכל פעם
שהוא רואה עלי סימן כחול. הוא יודע שאני לא מקבלת סימנים
כחולים בקלות.

טוב. המטרה העיקרית הייתה לספר איך הכל התחיל. אני לא לגמרי
בטוחה מתי הכל התחיל, אבל אני יודעת טוב מאוד איך. אני זוכרת
את עצמי בתור ילדה קטנה, קטנה מאוד אפשר להגיד. אני זוכרת איך
שדברים קטנים כמו התלהבות קולנית או בגדים מוכתמים היו מעלים
לאמא שלי את הסעיף. היא אימצה בקלות את רעיון ה"מכות בטוסיק"
הידוע ולא היססה להשתמש בו אף פעם עלי או על אח שלי. בשלב
מאוחר יותר, הגיעו גם סטירות הלחי, מה שעד עכשיו נשמע יחסית
טבעי והגיוני. מתי זה כבר לא הגיוני - מתי שהדברים יוצאים מכלל
שליטה. אני זוכרת בגיל 6-7 היה לה טריק להוציא ממני מידע: היא
הייתה בכוח משעינה אותי על המיטה אצלי בחדר, מכופפת אותי,
ומצליפה בי בנעל עקב על הגו. היא הייתה מצליפה בי עד שהייתה
מקבלת את המידע שהיא רצתה. עד היום אני לא בטוחה אם זה לא
השאיר עלי סימנים.

אני לא יודעת מה היא הייתה עושה לאח שלי באותה תקופה, אבל אני
בטוחה שזה היה הרבה יותר חמור. אח שלי היה עושה במכנסיים עד
גיל 8, מה שמראה על מצוקה מסויימת שהוא עבר. אני זוכרת איך
שהיא הייתה מתייחסת אליו כמו אל הכבשה השחורה של המשפחה.

היא תמיד הכתה אותי כשהיינו לבד בבית. אני מתארת לעצמי שאת
אותו הדבר היא הייתה עושה לאח שלי. מה שהיא הייתה עושה כשלא
היה לה זמן מתאים להכות אותי, היה להשתמש בסבא וסבתא כזרוע
שלה. היא הייתה מספרת להם על איך היא הופכת עולמות ועושה הכל
בשבילי ואני רק עושה לה ולעצמי צרות. היא ידעה עד כמה אני
מעריכה אותם ועד כמה מילה שלהם משפיעה עלי, וניצלה את זה
לטובתה. עד היום היא משתמשת בטריק הזה, והיום אפילו יותר, מאז
שהיא מפחדת להרים עלי יד.

אני זוכרת פעם אחת, כשהייתי בת 13 בערך, הייתה איזו בעייה אם
אח שלי. אני אפילו לא זוכרת מה קרה, אבל מה שאני זוכרת, זה
שהיא נכנסה אליו לחדר, סגרה את הדלת והתחילה בנאום קצר שאחריו
שמעתי מהחדר שלו קולות של הצלפות ואת אחי בן ה- 12 נאנח מכאב.
לא ידעתי מה באמת קורה, והעדפתי שלא להתערב כי פחדתי שאני אהיה
הבאה בתור. זה נגמר בזה ששמעתי אותה אומרת לו: "בפעם הבאה
החגורה הזאת תעלה יותר גבוה".
עד היום אני לא סולחת לעצמי על זה שלא התערבתי ואני לא חושבת
שאני אי פעם אסלח לעצמי.

בתקופת חטיבת הביניים, היא הייתה סוטרת לי ולפעמים ממשיכה
במכות בזרוע חשופה בכל פעם שהיו בעיות בבי"ס. בשלב מסויים
למדתי ממנה שמכות משמעו כוח וסמכות. ניצלתי את זה בבי"ס כדי
שתלמידים אחרים לא יתעסקו איתי ולא יתגרו בי. כשהמחנכת התקשרה
וסיפרה לה על מקרי האלימות היא הכתה אותי ואיימה שתצליף בי.
היא אמרה שאם אני אמשיך עם האלימות בבי"ס אני אסבול מאלימות
בבית. באותה תקופה, הייתה פעם אחת שהיא התחילה להרביץ לאח שלי,
והוא, שלא כמוני, קם והתחיל להיאבק בה. היא איימה עליו שהיא
תקרא למשטרה.
"באיזו זכות אתה מרביץ לאמא שלך?!"
חבל שהיא לא קראה. אולי אז היינו יכולים לדאוג שהיא תבלה כמה
שנים טובות מאחורי סורגים.

אמא שלי תמיד נראית לכולם כמו אמא נהדרת שעושה הכל בשביל
הילדים שלה. אני לא חושבת שהיא כזאת. היא אוהבת לתת לעצמה
קרדיט. אנחנו רק כלי בידה. היא תמיד הייתה אומרת שהיא רוצה
שנצליח. אם היא באמת הייתה רוצה, היא לא הייתה קוראת לי חנונית
בתקופת התיכון ולא הייתה מתלוננת שבמקום לבלות עם חברים אני
סוגרת את עצמי בחדר ויושבת שם ספרי הלימוד. אני יודעת שהמון
הורים לילדים מתבגרים שמבלים עם חברים 7 ימים בשבוע היו
מתחלפים איתה בכיף. זה מה שרוב החברים שלי היו אומרים לי באותה
תקופה.

כיום, בשנות ה- 20 המוקדמות לחיי, אני יודעת מהו מקור הצרות
שלי. אמא שלי היא האדם האחרון שאני משתפת בבעיות שלי. היא רק
דורכת עלי וגורמת לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי, בין אם אני
מספרת לה ובין אם לא. היא בלתי נסבלת, אבל אני נשארת בקשר
משפחתי איתה מסיבה אחת: צוואה. אני באה ממשפחה עמידה מאוד,
ויודעת שאני רוצה את השם שלי במקום טוב בצוואה שלה. עד ליום
שבו היא תמות, אני מעדיפה לשמור על איתה קשר מרחוק. אח שלי,
לעומת זאת, שונא אותה בדם. הוא לאט-לאט מנתק את הקשר עם
המשפחה. הייתה לו תקופה בצבא שהוא היה סרבן יציאות. הוא אמר
למש"קית ת"ש שלו שעד שהצבא לא יידאג לו לדיור, הוא לא מתכוון
לצאת. בביקור בית של המש"קית ת"ש והמפקד שלו, ההורים שלי סיפרו
שהם אוהבים אותו, ושהוא מתלונן על דאגת יתר ודרישות גבוהות
כגון: לדעת לאן הוא הולך ומתי הוא חוזר, לא לשים רגליים על
רהיטים ולא להשתמש בדברים שלא שלו בלי רשות. אני בטוחה שגם אני
וגם אתם יודעים מהי הסיבה האמיתית לדרישתו לתנאי שירות של חייל
בודד. היום, לאחר שלא קיבל את התנאים הדרושים, בחופשות שלו
מהצבא הוא נוסע לסבא וסבתא או לחברים. הוא מגיע הבייתה רק
כשהוא צריך כסף או אוטו. אני יודעת שביום שבו הוא לא ייזדקק
לסיוע כלכלי מההורים הוא ינתק איתם כל קשר, יעבור לגור בחו"ל
וישנה את שמו המלא. לפני בערך שבוע אמרתי את זה לאמא שלי, והיא
הגיבה כאילו כל הבעיות באו ממנו. היא אמרה שהוא עשה להם את
המוות. אני לא חושבת שילד קטן יכול באמת לעשות להורים שלו את
המוות ככה סתם.

קיימת סיבה ברורה לזה שבחרתי לפרסם את הסיפור שלי דווקא כאן.
כאן אני יכולה להישאר אנונימת לחלוטין. אני מעדיפה שככה זה
יהיה, כי אחרת אף אחד לא יאמין לי. אין לי שום הוכחות לאשמת
אמי, והיא תמיד עשתה על כולם את הרושם של אמא מושלמת. חוץ מזה,
שאני בטוחה שבתביעה משפטית היא תנצח אותי מכיוון שבמעמדה
הכלכלי היא תוכל לשכור עורך דין כזה שידאג שאני אבלה מספר שנים
מאחורי סורגים בגלל הוצאת דיבה.

אני קוראת לכולכם לפקוח את העיניים שלכם. לאנשי ההוראה שביניכם
- שימו לב לילדים שמראים סימני מצוקה כמו התנהגות אלימה
והסתגרות. להורים שביניכם - היזהרו בדרכי הענישה שלכם, ותחשבו
על כל דבר שאתם עושים ועל ההשפעה שלו על ילדיכם. והכי חשוב:
לכולכם! תפקחו עיניים! שימו לב למה שקורה מסביבכם - חברים של
הילדים שלכם - היחסים שלהם עם הוריהם, ההתנהגות שלהם, ואותו
הדבר לגבי החברים שלכם. אחי ואני מקרה אבוד, אבל יש עוד אחרים
כמונו שעוד אפשר להציל.

תודה רבה על כל תשומת הלב!!!!