"וזה חדר השינה, אחריך..."
הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה, חייך ונכנס לחדר שהובלתי אותו
אליו.
"אתה יכול להרגיש כמו בבית, תראה את החדר כאילו היה שלך"...
במובן מסויים, זה בדיוק מה שרציתי... התקשיתי להסתיר את המבוכה
שלי מהביקור המוקדם שלו. בכל זאת, קבעתי איתו רק למחרת בערב,
הוא הפתיע אותי...
במשך שעות על גבי שעות ניסיתי להפוך את החדר למשהו שאפשר לסבול
להיות בו ליותר מחצי דקה בלי לחפש את פתח האיוורור הקרוב. זה
לא היה קל בכלל. עד אתמול החדר נראה כאילו לא ניקו אותו מפסח
97.
אף פעם לא השקעתי כל כך בשביל משהו שלא היה שלי. המקרה הזה היה
חריג, הייתי ממש נואש. רציתי להרשים אותו כדי שילך על זה, ולא
רציתי לקחת סיכונים. כל גרגר אבק יכול להכריע לכאן או לכאן.
צבעתי את כל החדר קומפלט, עשיתי תריסים, ניקיתי מאחורי חורים
שלא ידעתי בכלל שקיימים. שמתי קטורת בכל פינה והכנסתי את שולחן
הכתיבה שקיבלתי במתנה מאבא שלי. אפילו מיטה חדשה קניתי, במקום
המיטה הישנה והחורקת.
אני די בטוח שהצלחתי להרשים אותו, כי הוא לא הפסיק לחייך.
"להביא לך משהו לשתות?", אמרתי לו כדי להפיג את המתח שהיה
באוויר.
"יין אדום, אם יש לך", הוא ענה בנון שלנטיות.
התכוונתי לדברים כמו קפה או מיץ תפוזים, קצת הגזים עם היין
האדום, הבחור... אבל מה לא הייתי עושה כדי שיהיה לו טוב...
"לחיי מה אנחנו שותים?", ניסיתי למשוך אותו בלשון כדי שיגיד לי
מה שרציתי לשמוע...
"לחיי התחלת החיים המשותפים שלנו, נראה לי". עכשיו גם אני
חייכתי...
הרגשתי שאבן ענקית ירדה לי מהלב, הייתי בטוח שיקח לי הרבה יותר
זמן להשיג את מה שרציתי. על הפעם הראשונה? הוא ממש היה הבחור
הנכון בזמן הנכון, לפחות לאותו רגע. ראיתי כל מיני סרטים שהיו
בהם קטעים על הסיטואציה הזאת, ושמעתי גם סיפורים מחברים, על
איזה יצורים מגיעים אליך, כשאתה בכל זאת רוצה מישהו נורמלי,
ולא יותר מזה. כל מיני שגעונות מוזרים ופטישים שלא הייתי מוכן
אליהם בחיים, לא אצלי בבית, בכל אופן...
עם חברים אי אפשר לעשות את זה, זה יותר מדי מוזר. זה חייב
להיות עם מישהו שאתה לא מכיר, כי החברות יכולה ממש להיהרס אחר
כך. עם מישהו שאתה לא מכיר, במקסימום אפשר לחתוך ולהתנהג כאילו
כלום לא קרה, פשוט למצוא מישהו אחר במקומו, זה הכל. אתה לא
צריך לראות אותו אחר כך בכל מיני מקומות שאתם מבלים בהם ביחד.
רוב הבחורים היו עושים את זה עם בחורה, אבל זה לא היה הקטע
שלי. לא מסתדר לי, להיות עם בחורה, משום מה. לא דמיינתי את
עצמי עם בחורה באותה תקופה. יש משהו שרק בחורים מבינים על
להיות עם בחורים, שבחורה אף פעם לא יכולה להבין. אולי בשלב
מאוחר יותר הייתי מוכן לחיות עם בחורה, אבל נכון לאותו זמן זה
ממש לא התאים.
אולי זה נראה ברור לאיזה כיוון הסיפור הזה הולך, בגלל כל
הרמיזות, אבל אני יכול להבטיח לכם שלא בזה מדובר, זה לא מה
שאתם חושבים שזה...
הכל התחיל לפני שנתיים...
"מותק, החלטתי שאני מוכן סוף סוף לעזוב את הבית", אמרתי לה
בוקר סגריר אחד.
"אני כל כך שמחה בשבילך! הגיע הזמן באמת... כמה אפשר לגור אצל
ההורים?"
"באמת שלא יכולתי יותר, עכשיו תהיה לנו הפרטיות שכל כך
רצינו..."
זה לא היה קל. הייתי בן 23, לא היה לי מושג מה עושים ואיך, אבל
ידעתי שאני חייב לקפוץ למים העמוקים וללמוד להסתדר לבד בחיים:
לבשל, לכבס, לשלם חשבונות, לנקות את הבית... אף פעם לא הייתי
צריך לעמוד במטלות האלה, הייתי רגיל שההורים עשו הכל בשבילי.
עכשיו החלטתי שאני מספיק בוגר כדי לפרוש כנפיים ולעוף מהקן שעד
אותו זמן קראתי לו בית.
"אז מתי אנחנו עוברים?..."
אנחנו? מתי אמרתי אנחנו?! אמרתי "אני", "אני מוכן", מה לא היה
ברור בזה?! אני לא מאמין שהיא אמרה את זה... לא מותק, אני
עדיין לא מוכן לשלב הבא, אנחנו יוצאים רק חצי שנה! איך יוצאים
מזה עכשיו?...
"אהה... תראי, אני..."
"אני יודעת שזאת התקדמות, וגם אני פוחדת כמוך, אבל אנחנו
חייבים להתקדם. בוא נשב על האינטרנט, בטוח נמצא משהו טוב
בשבילנו!"
וזאת היתה התחלת הסוף... אחרי שבוע איתה כבר לא יכולתי יותר.
היא היתה מסודרת מדי, נכנסה לי יותר מדי לוריד, אפילו לגבי
תחנות בטלוויזיה לא היתה בינינו הסכמה. כמובן שנפרדנו, אבל
למדתי לקח: אני לא הולך לגור יותר עם בחורה, לפחות לא עד שאני
אתחתן.
מאז גרתי לבד, ואני גר לבד כבר כמעט שנתיים. לא כל הזמן הייתי
לבד. בחורות באו והלכו, כמובן, אבל כל אחד ידעה שהשהות שלה
אצלי היא זמנית בלבד. מעטות נשארו לישון אצלי, וגם הן ידעו
שברגע שהשמש מאירה, זה הסימן שלהן לקום וללכת.
הכל היה מושלם, ונהניתי מכל רגע, עד לפני כמה חודשים... בפעם
הראשונה בחיים שלי, פיטרו אותי מהעבודה. זה לא שלא הייתי טוב,
פשוט סגרו את המחלקה שעבדתי בה, וכולנו נאלצנו לעזוב. ביי ביי
משכורת של 5 ספרות בחודש, הלו משכורת מינימום.
כמובן שגם רמת החיים שלי ירדה פלאים. כבר לא יכולתי להחזיק
במאזדה שלי, הייתי חייב למכור אותה עד שאני מחליט איזה רכב אני
הולך לקנות. מה שבטוח, ירידה ברמה היתה הכרחית. שכחתי את הריח
המשכר של זיעת האנשים הדחוסים באוטובוס כמו סרדינים וגם
הסיבובים המפותלים, האיחורים והעצירות האינסופיות בתחנות נראו
כמו זכרון רחוק.
"אני לא מאמין שאני שוב נוסע באוטובוסים", חשבתי לעצמי בעוד
אחת מהנסיעות שלי לעבודה, לא מזמן. לא יכולתי להרשות לעצמי
לנסוע במונית. עשיתי חישוב שזה עולה לי פי 10 מאשר אוטובוס,
למרות שזה פי 100 יותר נוח. כשאני אשיג עבודה יותר טובה מהזבל
שאני עושה באותו זמן אני אחזור לחיים הנורמליים שהכרתי. זאת רק
שאלה של זמן.
אבל הזמן עבר, והחמצן התחיל לאזול. אפילו ברזרבה נשארו רק
סמ"קים בודדים. הרגשתי חנוק, חסר אונים. אני זוכר את אותו לילה
שהתקשיתי להירדם בו, וחשבתי מה עוד אני יכול לעשות כדי להציל
את המצב. ידעתי שאני חייב לצמצם, רק שלא היה לי במה.
"רק לא הדירה, רק לא זה!", המסקנה היתה בלתי נמנעת... אבל איך?
מה? לחזור להורים פתאום? אני לא אעמוד בזה! לא הולכים כל כך
אחורה אחרי שעשיתי את ההתקדמות הגדולה הזאת!
בכל זאת, לא היתה לי ברירה... הייתי חייב להכניס שותף אם לא
רציתי לחזור להורים. וכך עשיתי.
"דרוש שותף לדירת 3 חדרים, מרוהטת כחדשה, קומת קרקע עם גינה,
כניסה מיידית, 300$", זה היה נוסח המודעה ששמתי בכל מקום:
באינטרנט, ברחוב, בלוחות מודעות של סטודנטים, היה קשה לפספס את
זה. למרות זאת, עברו שבועיים עד שהטלפון הראשון הגיע...
"שלום, אני מתקשר בקשר לדירה"
או! סוף סוף! טלפון ראשון! המאמצים השתלמו! התאמצתי להיות רשמי
ככל שיכולתי...
"כן, מה אתה רוצה לדעת?"
"אתה מרשה להכניס עציץ של גראס לדירה?"
וזה רק הלך הפך לגרוע יותר ויותר עם כל טלפון, כאילו כל
הפריקים של איזור המרכז התאגדו להם והחליטו להטריד אותי...
"אפשר להשכיר את החדר רק ל 10 ימים?"
"אני מקווה שהחדר לא מואר מדי, אור חזק מפריע לנחש שלי"
"אכפת לך שאני אעביר בסלון הרצאות על חזרה בתשובה, פעמיים
בשבוע?"
מזלי שסיננתי אותם עוד בטלפון, זה חסך לי הרבה אי נעימויות...
בדיוק כשחשבתי שנגמרו האנשים הנורמליים במדינה, הוא התקשר...
בהתחלה הוא נשמע לי קצת מוזר, אבל זרמתי איתו. אפילו אם הוא
חצי נורמלי אני לוקח אותו. הייתי חייב להכניס שותף ומהר, אחרת
מצבי היה רע מאוד. "אתה יכול לבוא לראות את הדירה מחר, אם אתה
רוצה. אני כאן החל משמונה בערב."
"מצויין, שמונה בערב זה בדיוק לפני המשמרת שלי"...
כעבור 3 שעות, באותו ערב, שמעתי דפיקה בדלת. לא הבנתי מי הבחור
שעומד שם ולוחץ לי את היד, אבל הוא גילה לי מהר מאוד שמדובר
באותו בחור שרק כמה שעות לפני כן דיברתי איתו בטלפון.
"חשבתי שקבענו מחר", אמרתי לו בהפתעה.
"אכן קבענו למחר, אבל רציתי להפתיע אותך, לא יכולתי לחכות כדי
לראות במי... סליחה, במה מדובר..."
קיוויתי בכל ליבי שהוא מדבר על הדירה, אבל משהו אמר לי שהוא
מדבר גם על הבעלים שלה...
היה שם מתח בלתי מוסבר באוויר, והרגשתי הכי מוזר בעולם באותו
ערב, אבל הכל התגמד אל מול הצורך האדיר שלי בהקלה על תזרים
המזומנים התקוע שלי. 300$ לחודש החל מעכשיו היו התחלה טובה. כל
עוד אתה לא הולך לשחוט חתולים ולהעלות אותם קורבן לשטן, להפוך
את הדירה לחדר הישיבות של הכנופיה שאתה שייך אליה, או לנגן
שירי רוק כבד עם דיסטורשן שינפץ את החלונות באמצע הלילה, mi
casa es tu casa...
ההתחלה היתה מבטיחה. הסתדרנו ממש טוב, הוא עמד בצורה מושלמת
בתנאים שהצבתי בפניו, והוא היה מסודר ונורמלי. אולי יותר מדי
מסודר, כשאני חושב על זה...
הדברים התחילו להשתבש לפני שבועיים.
הייתי ביציאה שגרתית של מוצאי שבת, לפני תחילת עוד שבוע ארוך
ומתיש, כשמצאתי את עצמי בפאב ברמת החייל. לא יודע איך לא שמתי
לב אליו עד אותו ערב, אבל הוא נראה טוב מבחוץ, אז החלטתי
להיכנס. השם של המקום חרוט לי עד היום בזכרון: פאב "שאול".
ואז ראיתי אותו. ידעתי שהוא מברמן, רק לא ידעתי ששם ובטח לא
ידעתי שיבוא יום ואני אתקל בו באמצע העבודה.
אני חושב שבאותו לילה הוא שבר את שיא השימוש במילה "לפנק" על
כל ההטיות שלה. הוא היה מרוכז בי כמעט כל הזמן, וגם כשהוא נתן
שירות לאנשים אחרים, הוא לא יכול היה שלא לזרוק לעברי מבטים
וחיוכים.
"יש לך איך להגיע הביתה?", הוא שאל אותי לפתע...
"שיט, נגמרו לי האוטובוסים", פתאום שמתי לב לשעה המאוחרת...
"לא נורא, אני אקח מונית", אמרתי לו.
"עזוב שטויות, חכה עוד מעט, אני גומר את המשמרת שלי ומקפיץ
אותך, בשביל מה יש שותפים?", נראה היה שהוא ממש קופץ על
המציאה.
ה"עוד מעט" נמשך יותר משעתיים, ואחרי עוד כמה בירות, וודקות
ולא יודע מה עוד הוא שם לי שם, עשינו את דרכנו הביתה. יכולתי
להישבע שהרגשתי את היד שלו מלטפת את הראש שלי מתישהו בדרך, אבל
הייתי גמור מדי כדי לשים לב, הייתי 90% לא בהכרה.
מאז הוא מסתכל עלי בצורה ממש מוזרה, ואני יודע שזה קשור למשהו
שקרה באותו ערב, אני רק לא יודע למה... הוא, כמובן, מכחיש כל
קשר ואומר שנרדמתי וחלמתי את מה שאני טוען שהרגשתי. לא יודע
למה, אבל לא מאמין לו כל כך...
השיא היה בשבוע שעבר...
"מה אתה עושה היום?"
"לא נראה לי שמשהו מיוחד, למה?"
"אתה בא איתי לשחק סנוקר, זה למה". וואו... כבר שנה וחצי לא
שיחקתי, והוא אמר לי את מילת הקסם... היתה לי חולשה עצומה
למשחק הזה. אני משחק מגיל 13 והגעתי לרמה של אליפות הארץ. אם
הייתי יודע שהערב יגמר כמו שהוא נגמר בחיים לא הייתי הולך
איתו. ידעתי שאני קורע אותו, והבטחון המופרז הזה גרם לי להסכים
למשהו שלא הייתי מדמיין אותי עושה, אבל זה מה שהוא גרם לי. הוא
ידע איפה ללחוץ ואיך לגרום לי לעשות דברים שלא רציתי. לפעמים
זה הפחיד אותי, כמה עמוק הוא הכיר אותי.
אחרי שני המשחקים הראשונים הובלתי 2:0, והמשחק היה עד 3.
הרגשתי כל כך בטוח בעצמי שהתחלתי לזלזל מאותו משחק ואילך, וכבר
ראיתי 3 חודשי שכירות משולמים לי מראש, החלק שלו בהתערבות.
משום מה, הוא לא נראה מתרגש יותר מדי מהעובדה הזאת.
ניגשנו למשחק השלישי והמכריע אחרי שהוא השווה ל 2:2, ופתאום
הרמה שלו שודרגה בכמה דרגות למעלה. תמיד הייתי עושה את זה
לאנשים שלא הכירו אותי והתערבו איתי, בחיים לא עשו לי את זה.
לא יכולתי עליו, הוא היה טוב מדי בשבילי. והוא ידע את זה. כבר
התחלתי לראות את הנורא מכל, את ההפסד שלי במשחק, על כל מה
שמשתמע מכך. למה הסכמתי למה שהוא ביקש, למה?! אני חייב לתת את
המשחק של החיים שלי, ולא אכפת לי מהכסף, רק לא לעשות את זה!!!
רק המחשבה שלי על זה גרמה לי להחטיא את כל המכות במשחק האחרון,
והוא פשוט ניצל את זה והתעלל בי, באכזריות ככל שיכל.
"טוב, גמרת אותי, די. לפחות תוותר לי על ההתערבות, זה ממש לא
פייר. אתה עבדת עלי", ניסיתי להציל מעט מהכבוד האבוד שלי...
"שכחתי לספר לך שהיה לי שולחן סנוקר מגיל 5 בבית באיטליה,
נכון? אה, וגם את התמונה שלי באליפות איטליה לנוער עם הגביע
שכחתי להראות לך... אבל לא נורא, העיקר שנהנית, נכון?..."
אוי, כמה שרציתי להרוג אותו באותו רגע... הייתי נותן הכל כדי
למחוק את החיוך-הזקן-הצרפתי שלו שהיה מרוח לו על הפנים באותו
רגע, אבל הטרידה אותי מחשבה אחרת: איך אני הולך להתחמק ממילוי
החלק שלי בהתערבות?! אין מצב שאני עושה את זה!! אני מעדיף לשלם
לו שכירות לשנתיים ולא לעשות את זה!!!
"תודיע לי מתי אתה מוכן", הוא אמר בחיוך.
"אני בחיים לא אהיה מוכן. אני עושה את זה כי אני חייב, לא כי
אני רוצה", בן זונה שכמותו.
"כל דבר הוא כזה בפעם הראשונה, אל תדאג, אני אלמד אותך לאהוב
את זה..."
"איל, אל תתגרה בגורל שלך. אני עושה את זה כי התערבות זאת
התערבות, וצריך לדעת להפסיד, אבל שלא תחשוב שאני הולך להינות
מזה". אני חושב שהמחשבה שהטרידה אותי באותו רגע היא האם אני
באמת לא הולך להינות מזה... גם מסיגריות, ג'וינטים ואלכוהול לא
דמיינתי שאני אהנה, אבל here I am, doing it...
לא רציתי להביא את עצמי למצב שאני אצטרך להתחבט עם השאלה הזאת,
בגלל זה לא חשבתי על הסיטואציה הזאת עד אותו זמן, הייתי
הומופוב למופת וחלקתי את המיטה שלי ואת הפנטזיות שלי רק עם
בחורות. אפילו שלישיה עם עוד בחור לא באה בחשבון. לא יכולתי
אפילו להיות ליד בחור ברגע אינטימי עם בחורה, זה היה TURN OFF
רציני בשבילי...
והנה אני, מרחק כמה רגעים מלעשות מעשה יוסי וג'אגר, שון
וויליאמס סקוט ואשטון קוצ'ר (ג'סי וצ'סטר בשבילכם), או ג'ים
וסטיפלר, אם תרצו...
לא היתה דרך קלה לצאת מזה, רק לגמור עם זה ולקוות לטוב. ניסיתי
לדמיין איך יצאתי ממצבים כאלה בעבר: איך שתיתי סירופים מגעילים
כשהייתי חולה בילדותי, איך הרגתי ג'וק חי במו נעליי ואיך עליתי
בעל כורחי לרכבת הרים מפחידה בלונה פארק ענקי בקנדה, למרות
שפחדתי פחד מוות.
ידעתי שזה יעבור, כמו כל דבר מפחיד, רק פחדתי מההשלכות של
המעשה הזה...
התקרבתי בחוסר חשק אל השפתיים שלו, והוא קירב את שלו אלי.
ידעתי שהדקה הזאת הולכת להימשך כמו נצח, אבל עשיתי את זה כמו
גבר. לא יכולתי להשאיר את העיניים שלי פקוחות, דמיינתי שהוא
בחורה וכך החזקתי מעמד ברוב הדקה. השיא היה כשהוא החזיק את היד
שלו מאחורי הראש שלי, ולא יודע למה, אבל זרמתי עם זה, לא רציתי
להפסיק ולהתחיל מהתחלה.
ואז קרה הגרוע מכל...
עמד לי.
פשוט ככה, לא יודע להסביר איך ולמה. אני אפילו לא רוצה להיכנס
לזה. התפללתי לאלוהים שהוא לא הרגיש את זה ולא ראה את זה, כי
זה מספיק פדיחה בשבילי שאני יודע שזה קרה, אני לא צריך שגם הוא
ידע שזה קרה.
אני לא יודע מה זה אומר, אני רק יודע שכשגמרנו להתנשק היה לו
חיוך של מיליון לירטות ואילו אני אמרתי לו: "אני יודע שאתה
נהנית, אבל לי זה לא עשה את זה, כמו שחשבתי. חוץ מזה, הזקן שלך
עוקץ ומעצבן ואתה מנשק כמו גבר". הוא לא קנה את זה, אבל לי לא
היה אכפת. העיקר ששכנעתי את עצמי במה שאמרתי, זה היה מספיק.
שני דברים הייתי חייב לעשות לאחר מכן:
לזיין בחורה כמו שבחיים לא זיינתי ולהעיף אותו לעזאזל מהדירה
שלי.
ומה עם כסף, אתם שואלים? נרשמתי לקורס ברמנים, שמעתי שעושים
בזה אחלה כסף... :)