אולי זה הצליח לך כי אני ממש מפחדת ממך.
אולי אתה חושב שזה טוב לחנך אותי ככה, כי אז אני לא אעז לעשות
משהו שלא מוצא חן בעייניך.
אולי אתה בטוח שלמרות שאתה רחוק ממני אין לך מה לדאוג כי אני
מפחדת וגם... איך כולם קוראים לזה?! אה, כן, אני גם ילדה
טובה.

אז תבין שרק הרחקת אותי יותר, ואתה לא יודע עלי הכל כמו שאמא,
האחים, ובעצם כולם יודעים
כי לך אני פשוט מפחדת לספר.
אתה יודע רק על הלימודים שלי פה ושם.
לא על השתייה ולא על הבנים שאני אוהבת ושמאכזבים אותי, ולא על
כל האנשים שאני חושבת שאני מאכזבת. דרך אגב, אני בטוחה שאתה
אחד מהם, ואני מתה כבר לספר לך שאני מעשנת, כי כולם יודעים -
אמא, תום, חן, מור, החברים והשכנים, וגם המוכרת בצרכניה,
החבר'ה מהתנועה והחבר'ה בחוף בעבודה.  
ורק אתה לא.
ואני רוצה לספר לך כדי להרגיש חופשייה, אבל אני מפחדת.
מפחדת שתרביץ לי עם החגורה, שתשבור לי את הידיים, שתקצוץ לי את
האצבעות, תדפוק לי את הראש בקיר ותכעס, כל כך תכעס...
ולכל אלה שבטוחים שאני ילדה מוכה אז לא. אני בכלל לא.
בחיים ההורים שלי לא נגעו בי. זה הכל דימיוני הפורה.
כי אני יודעת כמה אבא שלי חסר סבלנות וכמה הוא נגד הדברים
האלה.
ובהתחלה, כשהוא שמע על כמה חברים שלי שמעשנים נרגילה הוא לא
הרשה לי לצאת מהבית בלי אישור שלו, שלא היה לי סיכוי לקבל.
וברגעים האלה אני מודה לאלוהים שההורים שלי גרושים, כי כמו
שאמרתי, אבא שלי לא יודע מה קורה לי בחיים.
אבל אבא, אני באמת רוצה לספר לך.
אני פשוט כל כך מפחדת, וזה בגללך...

אולי עדיף שאני פשוט אפסיק לעשן ולא תדע לעולם.
ואני, אני לא אצטרך להתמודד איתך אף פעם.