זה קרה אחרי כמה חודשים שהייתי שבוז לחלוטין. כמה חודשים קודם
לכן, הכמעט בחורה הקודמת שהייתי איתה, שהייתה גם כמעט הבחורה
הראשונה שלי אי-פעם, שברה לי את הלב. היא לא הייתה כזו מציאה,
אבל משום מה שיכנעתי את עצמי שהיא הבחורה האופטימלית מבחינתי.
נראית סביר, גרה יחסית קרוב, טעם טוב במוזיקה, עם מספיק שכל
ונושאי שיחה. וחזה נורא גדול ויפה. אבל ידעתי דבר אחד, אמת אחת
לאמיתה, אמת מוחלטת, האמת הסופית - אף פעם לא לסמוך על אנשים
שקוראים להם איוואן, כי ההיסטוריה מדברת על רק איוואן אחד שזכה
לתואר "סלב" וגם הוא היה איום. אבל לא הקשבתי לקולי הפנימי, או
שהוא פשוט לא התאמץ לדבר בקול רם, ובחירת ליבי ברחה לה עם איזה
איוואן. היא נעלמה בקו האופק חבוקה לה עם העריץ האלים, ואני
נשארתי בוכה ועצוב. מזל שיש לי חברים תומכים ואוהבים שדאגו
להציף אותי בקלישאות "יש עוד הרבה דגים בים", "לכל סיר יש
מכסה" ו"סיים עם החרא הזה כבר, מתחיל המונדיאל".
בסופו של דבר יצאתי מזה, אבל עדיין ישבה לי על האונה הימנית של
המוח (הלא היא האונה שאחראית על כל מה שהאונה השמאלית לא
אחראית) המחשבה שאם אפילו אותה בחורה לא רצתה, אזי נגזר עלי
להיות לבד. מי תיקח? רק איזו פרח מבית לווינשטיין, במקרה הטוב,
ואיזו סבתא גריאטרית במקרה הרע.
בכל אופן אחרי כמה חודשים זה קרה.
פגשתי את הנסיכה שלי.
זה היה במסיבת יום הולדת של חבר שאני בכלל לא מחבב. סתם הלכתי
כי לא היה לי מה לעשות. באתי בהופעה הכי מרושלת ועם הכי הרבה
אדישות שיכולתי לגרד.
כשפתחתי את הדלת, הרצתי מבט סוקר מהיר על הנוכחים ולא ראיתי
משהו מיוחד. התיישבתי על הספה שלחתי מבט מזלזל לכולם. הרצתי
כמה דחקות עם נ' ובירכתי את הקב"ה על עוצמת החירבון של המסיבה
(תיקון סופרים). אבל לפתע משום מקום, יצאה מהמסדרון היישר אל
הסלון, הנסיכה שלי. כולה לבושה בלבן, עורה זהוב, שיערה זהוב,
ועיניה הכי כחולות וגדולות שראיתי בחיי. והיה לה גם חזה סביר.
התאהבתי בה מיד. השתתקתי מכל דיבורי הסרק שלי ובהיתי בה. כמובן
שהיא לא שמה עלי, אני לא מהאנשים ששמים עליהם. לא בהתחלה ולא
אחר כך. היא ניגשה לדבר עם הבנות שכנראה היו חברות שלה, אבל זה
לא עניין אותי, פשוט בהיתי בה. גם כשהלכנו כולנו לספריית
הוידיאו לבחור סרט, גם כשראינו את הסרט, גם כשאמרתי למר יום
הולדת מזל טוב ולהתראות, הייתי מרוכז בה. לא החלפתי איתה מילה
אחת בודדת, אבל יכולתי לשער איך היא מבחינת אופיה הפנימי, וזה
לא פחות ממושלמת. זה פשוט משהו במה שהיא משדרת, האצילות שלה,
החן שלה, הנינוחות. החיוך שלה. כשהיא מחייכת, הפה שלה יוצר
צורת משולשת עדינה, ושני קמטים קלילים בצורת היפרבולות נפרשים
לצידי שפתיה. הצחוק שלה כל כך חינני. כל כך כל כך כל כך. באותו
רגע רציתי להיות הבן אדם הכי מצחיק בעולם, רק שתצחק בשבילי,
לשמוע אותה מאושרת. תנועות הגוף שלה, בטוחות, לא מהירות מדי,
כל כך הרמוניות עם כל דבר שמסביבה. היא פשוט הייתה נסיכה.
חזרתי הביתה, בלי שהחלפתי מילה עם הנסיכה שלי. התיישבתי אל מול
המחשב, התחברתי לתוכנות המסרים למינהן, והתחלתי לבכות למי שרק
היה מוכן לשמוע על כך שאני כל כך אפס, וששוב התאהבתי במי שאני
לא אוכל בחיים להשיג. הנה עוד לילה שבו אני הולך לאכול לעצמי
את הלב מייסורים שאינני מסוגל לרדוף אחרי אהבתי.
אבל אז נפל לי האסימון, שבעצם, מה מונע ממני לנסות? זה
המינימום שאני יכול לעשות, שאני אידע שניסיתי להשיג את הנסיכה
שלי, שנלחמתי עבורה, כמו שנהוג היה להילחם על נסיכות בימי
קדם.
אחרי שביל ארוך של פיתולים, השגתי את המסנג'ר שלה, ובלי הקדמות
מיותרות, שאלתי אותה אם היא תרצה לצאת איתי פעם. ידעתי שאם אני
לא אזדרז בלשאול אותה, אני עלול לאבד את האומץ, אז ככה
שמבחינתי זה לא היה כזה נורא שהשיחה נראיתה כך: "היי" - "היי"
- "בא לך לצאת איתי?", העיקר ששאלתי אותה.
אחרי ששאלתי אותה, כבר לא היה אכפת לי מהתשובה. הייתה לי מן
הקלה גדולה כזו בלב, שאני את שלי עשיתי, עשיתי את הצעד שכל כך
חששתי ממנו תמיד, ועכשיו הכל תלוי בנסיכה שלי.
ואתם חושבים שהנסיכה שלי איכזבה אותי? לא לא.
"בשמחה :) " היא אמרה. צרחתי מאושר. חייגתי לכל מי שאני מכיר
לבשר לו שהנסיכה שלי הסכימה לצאת איתי. התרוצצתי כמו מטורף
בבית. העובדה שהודיעו לי באותו יום שקיבלתי מעל 700 בפסיכומטרי
בכלל לא הזיזה לי בגרוש. הייתי פשוט מאושר שהנסיכה שלי, הסכימה
לצאת אותי.
עברו כמה שבועות, בסופו של דבר יצאנו. מכיוון שהיא גרה ממש
קרוב אלי, החלטנו סתם לצאת להליכה רגלית בשכונתנו הירוקה.
חיכיתי לה מתחת לבית שתרד. והיא ירדה, כמו לילה בקיץ. הדבר הכי
יפה שראיתי מעודי. לבושה בשמלת ערב שחורה, היא הייתה הדבר הכי
מדהים בעולם. אצילית מאי פעם, עדינה, נשית, יפה, מדהימה,
אלוהית. כמו פייה קסומה מסרט של וולט דיסני.
פשוט מדהימה, אין מילים אחרות. לא יכולתי להסיר ממנה את המבט.
לא מעיניה הכחולות, לא מפרצופה המושך, מגופה הנע בכזו טבעיות
וחן. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, ומפיה המפיק מרגליות.
התחלנו לדבר קצת.
עכשיו תבינו, זה לא שאני אנטיפת, פשוט קשה לי להיפתח ולהתנהג
רגיל ליד אנשים זרים. לכן לא הברקתי במיוחד בשיחה איתה.
בלשון המעטה. בפועל, הייתי משעמם, לא מצחיק, פלטתי שטויות
מהפה, נלחצתי, גימגמתי, אגלי זיעה זלגו להם במצחי. הייתי
מגוחך, פשוט מגוחך. אני במקומה הייתי מוריד לי כאפה והולך.
אבל היא?
נשארה.
והיא הייתה מדהימה. דיברה, הצחיקה, עניינה. היא הייתה דעתנית,
בטוחה בעצמה. כמו שנסיכה אמיתית צריכה להיות.
אני פשוט הייתי עילג. גרוע. צולע. מישהו היה צריך לבוא עם אלת
בייסבול ולמחוץ לי את הפרצוף. כבר ראיתי איך זה הולך להיגמר.
אני אלווה אותה לבניין שלה, והיא תגיד שהיה כיף ונורא נחמד,
אבל לא נראה לה שיקרה משהו בינינו, אז שיהיו לי חיים נפלאים.
וכך קרה, שליוויתי אותה לבניין שלה כמה שעות אחרי שאספתי אותה
משם, והכנתי את עצמי נפשית לתבוסה. הנסיכה הזו מעל לרמה שלי.
הייתי צריך להישאר עם הסבתא הגריאטרית. הגענו לפתח הבניין שלה
ושאלתי את מה שהייתי צריך לשאול. "עכשיו שיצאנו פעם אחת ויצא
לך קצת להכיר אותי, היית רוצה שניפגש שוב?".
היא לקחה את הזמן שלה. הלב שלי חצה את מהירות האור ודפק כל כך
חזק, שהתפלאתי שהשכנים לא יוצאים מהחלון וצועקים להפסיק לתופף
בשעות כאלו.
ולבסוף? לבסוף היא אמרה "כן".
הייתי בשוק, הייתי בהלם, הייתי ה-מ-ו-ם. לא הספקתי לסדר את
המחשבות בהיגיון, וכבר היא אמרה "אולי בעצם בא לך לעלות
אלי?".
עזבו, אני בכלל לא טורח לספר מה רץ לי בראש. מיליון מחשבות
הזויות על כך שאולי לא הייתי כל כך גרוע, וכנראה שהיא באמת
נסיכה אמיתית שמסוגלת לראות עמוק יותר מכל השאר, מבעד ללחץ
ולהיסטריה שבה שהיתי, היא הבחינה במי שאני באמת, וכנראה שזה לא
כזה גרוע כמו שאני חושב.
וואו.
עלינו אליה, נכנסו לחדר שלה, נשכבנו על המיטה ושמענו מוזיקה.
עוד הייתי בהלם. סקרתי את החדר שלה וניסיתי לחפש נושא שיחה,
נקודת אחיזה.
אבל לא הייתי לי שהות, כי לפתע הרגשתי את ידה מטיילת על איבר
מיני.
היבטתי בה בהלם מוחלט. בלי להסס היא הורידה לי את המכנסיים,
והכניסה אותו לפיה.

בסוף הלילה, כבר הפסקתי להאמין בנסיכות ופיות.