שוב בוקר, השעון מצפצף, מעיר אותי מתוך חלום מתוק. אני פותחת
עיניים ומציצה אל השמים מתוך המיטה, סורקת אותם, מחפשת את
החורים בעננים, אולי דרכם תעבור קרן שמש, אבל נראה שדווקא היום
ירד גשם.
אני יוצאת מהמיטה בחוסר חשק, ומוצאת את עצמי חצי שעה אחר כך,
עומדת בכניסה למכולת, סוקרת את דוכן את העיתונים בוחנת את
כותרת היום הזה, וכמובן את תמונות ההרוגים מיום האתמול וממשיכה
הלאה, בתור אני פוגשת בשכנה הזקנה שלי מהדלת ליד, מרעיפה עלי
ועל משפחתי ועל כל מכרי , ברכות לרב, ומאחלת לי ילדים ונינים,
ואני רוצה לעצור ולומר לה שאפילו חתן עוד לא מצאתי. אבל כל פעם
שאני רוצה להוציא מילה, היא אומרת אמן וממשיכה. אני קונה את
השוקו והלחמנייה שלי, שריד לימי הקייטנות כשהייתי ילדה. אני
אומרת תודה למוכרת, ורצה לכיוון האוטובוס, מעיפה מבט אחרון על
הדף הראשון, תוהה אם מחר אני עדיין אזכור את 4 ההרוגים, או שמא
היו 5 ולא ספרתי נכון.
אני ממשיכה לתהות על מספר ההרוגים, גם אחרי שהנהג מנקב לי את
הכרטיסיה,  ואני מוצאת מקום בבודדים לשבת. אני מנסה להקשיב
לרדיו, אולי שם אני אמצא את התשובה, אבל דווקא עתה הם החליטו
לסקור את המשחק מיום האתמול, וזה נשמע כאילו הם בוחנים כל
פעולה ופעולה של השחקן.
אני מתחילה לצוטט לשיחה של שלוש תיכוניסטיות לידי, באופן
מפתיע, הן מדברות על הפיגוע אתמול, אני מאזינה בדריכות, לשמוע
אולי הן יזרקו מספר ותיפתר התעלומה, הן מספרות כמה שזה נורא,
ושאיך אפשר לחיות במדינה כזו, ובסוף אחת מהן קוטעת את השיחה כי
נמאס לה לדבר על פוליטיקה, והן מתחילות לדון במעללי החתיך
התורן, שקוראים לו תומר והוא לומד ב-י"ב5.
אני מחמיצה פרצוף, על הזדמנות נוספת שאבדה לי לפצח את החידה.
לאוטובוס עולה גבר מעונב, עם תיק ג'ימס בונד ועיתון ביד, אני
מתפללת שישב לידי אבל הוא מתיישב שני מושבים מאחורי. אני לא
מתייאשת, ועוברת מקום לשבת מאחוריו, הוא פורש את העיתון, אני
רואה את התמונות וסופרת במהירות: אחת שתיים שלוש ארבע. זה הכל,
ארבע, ואני כבר חשבתי חמש. ארבע זה לא פיגוע גדול, סתם פיגוע
סטנדרטי, ובשביל זה התאמצתי כל כך הרבה.
האוטובוס נעצר ברמזור, לפני כמה חודשים מחבל ירה פה בצומת אבל
אף אחד לא נהרג,  אני מצלצלת בפעמון, התחנה הבאה היא שלי.