זה כיף גדול לאבד ילד בפעם השנייה. האמת שזה מילא אותי באושר
גדול.
"אנחנו לא יכולים להתחתן, יאיר". כן. כן. איזה כיף. "אין לי
מזל איתך. אתה כל הזמן מאבד לי ילדים. אני לא יכולה לקחת את
הסיכון" כמה זמן שרציתי לעשות את זה.
רק בשירותים, מדממת את ההריון שלי החוצה על שמלת הכלה הצחורה
שלי הבנתי כמה ברת מזל אני שאבד לי ילד שני. לא אני זו אבכה
עליו. לא אני. מי שיבכה יהיה יאיר. הוא יבכה על כך שנים רבות,
אני בטוחה. הוא יבכה בגללי ובכל פעם שהוא יבכה אני ארגיש את
זה. ובכל פעם שאני ארגיש את זה אני אזכר שהלכתי אליו וביטלתי
את החתונה שלנו בלי להסביר באמת מדוע. אבל כל זה לא ממש מעניין
אותי עכשיו. אני עומדת לפגוש את העתיד שלי עוד מעט.

אני והשמלה עלינו על הטוסטוס של אבא של עתליה. נסענו לקיבוץ של
יהונתן לבקש ממנו מחילה על כל שנות השתיקה. לקחתי את השמלה
איתי כדי שתחזק אותי. שתהיה חברה שלי. הרי יכלתי להחליף בגדים.
אבל אין זמן. 23 שנים בערך אני מחכה. אין לי זמן להחליף בגדים,
נו באמת.
בכניסה לקיבוץ היכה בי ריח לא מוכר. ארטישוקים ולא קולורבי.
אני במקום הנכון? זה לא הניחוח של ילדותי. שלט מהוה מזכיר לי
שאני צריכה להירשם במזכירות לפני אכנס. נו, באמת.
עד הסוף לקצה הצפון-צפון דרומי ליד המטעים.
ברווזה זקנה יושבת על המדרגות בכניסה לקרוון. מוצצת גבעול של
חמציץ מתוך זר שיש לה ביד. היא מקומטת ויש לה שפם זהבהב מתחת
לאף. בשמלה ורודה משנות הארבעים עם כיווצים בכתפיים היא קצת
מכניסה אותי ללחץ.
"גיברת, את לא במקום הנכון" היא אומרת לי.
די. אין לי זמן. "יש לך כתם על השמלה. זה לא ממש יפה, את
יודעת?"
די. אין לי זמן. "אפשר לעבור בבקשה?" אני מגייסת נימה של
נימוס. נו תעופי כבר אישה זקנה.
זה לא טיפוסי לי כל העניין הזה. אני לא מדברת ככה בדרך כלל.
אני לא נוטה לפגוע באנשים בכוונה, אפילו לא בראש. אבל הנה היום
הכול מתהפך. פגעתי ביאיר, הרגתי עוד ילד, אני מגדפת אישה
מבוגרת, ואפילו לא מגדלים יותר קולורבי בקיבוץ. זה לא היום
שלי. "לא! אין מעבר".
אני מחליטה לא להקשיב ומתקדמת הלאה לכיוון הכניסה. בלי לדעת
למה יש לי הרגשה רעה. היא מזכירה לי את הארנב הזה מהסרט הזה של
מונטי פייטון על הגביע הקדוש. זה שקופץ והורג אנשים. צמרמורת.
לא כיף לי. פתאום היא צורחת עלי. "לא! לא! לא! אין מעבר אין
מעבר! לא! לא! לא!"
גבר פותח את הדלת בבעיטה. נושא הדגל, סמל המופת.
אין לי אוויר. החזה שלי דוהר.
"בואי, אמא". תעלומה נפתרת. הוא לא מבחין בי. "בואי, אמא" הוא
אומר לה.

יש לו בי"ת מתגלגלת על הלשון.בבבבבבבבבבבואי. הוא הוגה את
החיריק במלואו בבבבבבבבבבבבבבואאאאאי אאאאאאאיייייייייימא.
בדיוק כפי שצריך להגות את התנועות.
רגע...רגע....אל תסגור את הדלת. אני שומעת את המחוך שלי נקרע
מתחת לשמלה כשאני מתאמצת לנשום. ושוב שום קול לא יוצא לי.
זיכרון הבועה מרחף מעלי ומפחיד אותי. אסור לך לדבר איתו אחרת
משהו רע יקרה. אבל אני רוצה. בבקשה. רק הפעם. פעם אחת בבקשה!
יהונתן שלי! אל תלך לי שוב! אני אוהבת אותך! אל תלך!!!!
יהונתן...

הוא סגר את הדלת. לא ייתכן שהוא לא הבחין בי. זה לא אפשרי. רק
שבע וחצי בערב, עוד יש אור בחוץ.
הוא מתעלם ממני. הוא מחזיר לי על כל השנים שהכאבתי לו.
כרוניקה.
הוא עושה את זה בכוונה. אני לא מסכימה, אני לא מסכימה!

"צא החוצה"! זו אני שצועקת. האיפור של נוזל עליי. משחיר את
פניי, כיאה למצב הרוח שלי. "צא החוצה! צא החוצה!"
"יהנותן! צא החוצה. באתי להסביר. באתי להגיד למה. בבקשה תצא,
בבקשה"
הוא לא עונה ואני יודעת שהוא שומע. אולי שכח ממני. אולי הדחיק
את קיומי. אולי הכאבתי לו כל כך שמחק אותי מחייו. ואולי פשוט
הוא לא רוצה לשמוע. אולי מנסה לדחות את הקץ. אולי אין לו כוח
לדבר. אולי הוא בשירותים. אני אחכה שלוש דקות. רועדת, בוכה,
כואבת, מעורפלת. על סף שיגעון. החלום צדק. דברים רעים קורים
עכשיו. אני אחכה שלוש דקות ואנסה שוב. עד אז הוא כבר יצא
משירותים, או ייסים לקשור את אמא שלו למיטה. כי זו בוודאי
הסיבה בגללה הוא לא יוצא אלי.
ספרתי בלב עד מאתיים. נותנת לו עשרים שניות רווח.

"יהונתן! אני אוהבת אותך. צא אלי בבקשה. אני אוהבת אותך מאז
שנולדנו. וגם עכשיו. וויתרתי על החתונה שלי. אני לא מתחתנת. צא
אלי. אתה לא חייב לי כלום. אני חייבת לך. בבקשה תצא. יהונתן
שלי, מסכן, אני אוהבת אותך. פחדתי לדבר. הייתי קטנה, היה לי
חלום ופחדתי שתלך ממני. בגלל זה יהונתן אני מתחננת."

רצתי אל הדלת, דפקתי בה בכל הכוח. שמעת צעקות נוספות מתערבבות
בשלי "אין מעבר, אין מעבר".

"צא אלי, צא"  התמוטטתי על הדלת.

הדלת נפתחה בבעיטה,  מובילה היישר אל הסלון בקרוון. עפתי
אחורה. על הספה האדומה ישבה בחורה מכוסה בשמיכה. העתיד שלי,
נושא הדגל, המופת. הוא דיבר אלי. אבל אני ניסיתי לפענת את
זהותה של הבחורה. היא הייתה מוכרת. ראיתי אותה פעם. אני בטוחה.
קטעי משפטים הצליחו לחדור אלי "כדאי שתעזבי" למה? "זה עדיף
בשביל כולנו" מה עדיף? מה עדיף, עתליה מה עדיף?

עתליה! עתליה מכוסה בשמיכה פרומת שוליים. היא על הספה. איפה
היית? למה את לא בפרגוואי? מה את עושה פה?
רציתי לשאול אבל פחדתי לדבר. ידעתי שאם אדבר דברים רעים יקרו.


מאחורי הרגשתי את ידיו הרכות של יאיר מחבקות אותי. מרימות אותי
למעלה ומניחות אותי במושב האחורי של הטנדר. עתליה הביטה על
הריצפה, סופרת נמלים. סופרת חטאים.
יהונתן סגר את הדלת. יאיר כיסה אותי. "יאיר שלי" לחשתי לו
באוזן. "אין מעבר" היה הקול היחידי שנשמע.


סופה של יצירה שנמשכה יותר מדי זמן.