אנג'י דיאן בריסקל רצתה מאז ומתמיד לעוף. היא הייתה יושבת על
אדן החלון ומביטה בציפורים המנפנפות במשק כנפיים אצילות,
מרחפות ברחבי השמיים הבוערים באור השמש הבוהק. אנג'י הייתה
מהלכת ברחבי החדר עם מראה מתחת לראשה המופנית כלפי מעלה,
הייתה הולכת ומביטה בה ומוליכה את עצמה שולל שהיא בעצם הולכת
על התקרה במקום על הקרקע. בעוד שילדות אחרות בגילה היו חושבות
על איזה חולצה יפה הן קנו לאחרונה או עם מי הן ירקדו במסיבת
כיתה הבאה, אנג'י הייתה שוקעת אל תוך עולם פנטזיה של פיות
ומלאכים. היא תמיד תהתה מה מסתתר אי-שם מעבר לעננים. פעם אחת
היא טיילה לה ביער הקסום, שואפת את ניחוח הפרחים המענג, מקפצת
מעל לסלעי הנחל הכחלחל לכיוון הקשת המסתתרת באופק. כשהגיעה
אליה לבסוף, מתנשמת ומתנשפת, נשענה עליה בכובד גופה הקטן
ונאנחה, מנסה להחזיר את נשימתה חזרה לריאותיה. כשנגעה בה
לראשונה, אבק זהוב התפזר וגרם לה להתעטש שוב ושוב, ומאחוריה
נשמע קול ציחקוק. אנג'י סובבה את ראשה לאחור כדי לאתר את מקור
הצחוק, אך לא ראתה דבר. עוד קורטוב של אבקת קסם חדר לאפה הקטן
והיא התעטשה בשלישית, מעוררת ציחקוק נוסף מכיוון אחר של היער.
"נהנית מהקשת האליגיירית?", אמר קול מציוץ מעבר לשיחים.
"מי שם?" היא קראה לקול המשועשע, כשהצליחה להרגיע את האלרגיה
הפתאומית שאפפה אותה.
ספלאש של מים נשמע מכיוון אחר והיא הפנתה במהירות את ראשה
לשם. רשרוש העלים מעץ מהצד הנגדי נתן לה סיבה לפנות לכיוונו.
ואז משהו עף לקראתה, פגע בה והפיל אותה אל הנחל. כשהסיטה את
שיערותיה הרטובות מפניה ראתה שעל חזה יושב דג קטן ונפוח בצבע
ירוק-צהוב-כחול. הדג נשף על פניה עוד קצת אבקה וכשהיא התעטשה
היא העיפה אותו הרחק ממנה, אך הוא נשאר מרחף באוויר, מחייך
לעברה בחיוכו הקטן. "מה אתה רוצה?", שאלה אותו אנג'י במירמור,
בוץ עיטר את בגדיה החדשים.
"אני רוצה לתת לך את מה שרצית יותר מכל," אמר.
"ומה הוא זה?" שאלה בעיניים גדולות ולרגע שכחה את כל בעיותיה.
"לא כל יום פוגשים דג מעופף על גדות אגם שממנו פורצת בכבודה
ובעצמה - קשת האליגיירי האגדית".
"תגיע לעניין", היא אמרה ברוגז, אך עם תאוותנות שאין לה שובע.
"בואי אחרי", הוא אמר, והיא רצה אחריו בעודו מרחף על גבי
הקשת.
היא ניסתה לטפס אך החליקה כל פעם מחדש. "חכה!" הפצירה בו והוא
עצר וחג סביבה במעגלים, דוחף אותה עם ראשו הנפוח אך הקט אל
עבר מתג עץ חבוי באדמה. היא דרכה עליו עם כף רגלה השמנמנה
וקשת החלה לנוע, כסרט נע במפעל לייצור.
"עכשיו תיתפסי בה!" האיץ בה הדג והיא עשתה כדבריו, נאחזת בקשת
והחלה לנוע כלפי מעלה בקשת רחבה.
הם עברו דרך ענן לבן יפהפה והיא חשה את הרוח פורעת את שיערה
הערמוני. היא שיחררה יד אחת מהאחיזה כשהקשת החלה להאט את
מהירותה וניסתה לתפוס חלקי עננים, אך הם התפזרו בין אצבעותייה
וחמקו ממנה.
הם המשיכו לטפס מעלה, מתקרבים לענן קודר במקצת ואנג'י לא יכלה
לחכות לראות מה תגלה בתוכו; בפנים היה לח וקריר, והיא חשה
כאילו ספוג רטוב ונעים מלטף אותה מכל כיוון. היא ראתה מים
זולגים על קיר אפרפר, קיר שלא היה מוחשי כלל. היא ניסתה לתפוס
את הקיר אך הוא חמק ממנה וכל מה שתפסה היה טיפות טל רכות. הן
גם היו מתוקות מאוד כשטעמה את טיבם. לצערה, הענן נטש אותם
לטובת עננים אחרים איתם רצה לשתף את פנימיותו ובשמיים הזהובים
הקשת עצרה לחלוטין. מאוכזבת, היא לא שמה לב שהדג מנסה לסמן לה
משהו. כשהסתכלה לכיוון אליו הניד ראש הדג ראתה את הנוף הקסום
של הממלכה בה התגוררה. גבעות מוריקים גדושים בכל טוב, כרי דשא
ססגוניים עיטרו את מורדי העמקים, עצי פרי ושיחי ירק בשלל
צבעים וגוונים. היא ראתה את הכפר בה גדלה, את בקתות העץ
הקטנות שנראו מזעריות מהגובה הרב בו ניצבה כעת. "זה יפהפה!"
היא הכריזה לדג.
"אכן. אך לא זה מה שרציתי להעניק לך", אמר הדג בחיוך מסתורי.
"אז מה כן? מה כבר תוכל לתת לי?", שאלה בעיניה הנוצצות.
"את רואה שם במרחק את מגדל העץ הגדול שמתנשא אל-על, שם, במרכז
עצי הפרי, זה שסביבו מתרועע מרעה הצאן?", שאל הדג.
"כן! כן!", אמרה אנג'י בהתרגשות.
"כל שעלייך לעשות הוא לטפס עליו, לחשוב על הדבר שאת הכי רוצה
לעשות, ולזנק ממנו אל הייעוד שלך".
"ומהו אותו הדבר?" שאלה, על אף שכבר ידעה את התשובה.
"לעוף", חייך אליה הדג ונשף על פניה את אבקת הקסם.
אך אנג'י התעטשה בחוזקה והחליקה מן הקשת, נופלת מטה מטה,
דמעות פורצות מעיניה, חולפת דרך העננים הרבים אל הקרקע
המסתמנת ובאה.

"אפצ'י!", התעטשה אנג'י לתנוחת ישיבה. היא ישבה במיטתה בקור
עז. החלון היה פתוח. שמיכת פוך מכסה אותה רק חלקית. היא
התכרבלה עמוק עמוק בשמיכה כי התעצלה לקום ולסגור את החלון.
היא התעטשה שוב ולראשה החלו לזרום פרטי החלום. מלבד סופו, היא
הצטערה שהוא נגמר. זה תמיד היה מוזר בעיניה הדרך שבה המציאות
משתלבת עם החלומות. אם היא לא הייתה משאירה את החלון פתוח...
היא חיכתה כך כרגע שנמשך כמעט נצח, אך כשהביטה בשעון גילתה
שעברו רק מספר דקות. היא הסיטה את השמיכה ורועדת סגרה את
החלון. כשעשתה זאת, קפאה על מקומה בהפתעה. מחוץ לחלון ביתה
ראתה בניין גורד-שחקים ענק משתרע על פני מגרש רחב ידיים.
סביבו מספר מבנים קטנים וחסרי חשיבות וסביבם היו כמה מכוניות
שהקיפו את המבנה בצומת הכבישים. הבזק של מגדל העץ הכה בה
בעודה מביטה במגדל הזכוכית האפרפר.
אנג'י עזבה את הבית מיד, בשקט בשקט פן תעיר את הוריה - עם
מעיל, צעיף, כפפות וגרבי צמר, כמובן.
היא חצתה את הכבישים שהפכו לעמקים ברגעים מסויימים, ועקפה את
המכוניות והאנשים ההמוניים שהפכו לעדר צאן ובקר עד שהגיעה
לפאתי מגדל העץ. האוויר היה קר מאוד והיא ניסתה לחמם את עצמה
בחיכוך ידיה זו בזו, אך ללא הצלחה ניכרת. היא הביטה מעלה אל
כל אורכו של המגדל אך לא הצליחה לראות את קצהו עקב הערפל הכבד
שהסתיר אותו מעיניה הדואבות מן הכפור. ללא היסוס היא מיהרה
ונכנסה פנימה דרך הדלת היחידה שניצבה מולה. היה לח בפנים
וחשוך, אך היא הייתה נחרצת לטפס במעלה כל המדרגות אל עבר קצה
קצהו, וכך עשתה.
מתנשמת ומתנשפת, היא הגיעה עד למעלה ופסעה מבעד לדלת האבן של
קומתו האחרונה של מגדל הזכוכית. היא התקרבה אל הקצה והביטה
סביבה. לא היה זה עמק ירוק ורחב ידיים אלא עיר אורבנית מטונפת
ומלאת עשן וזוהמה, בעוד היא עצמה ניצבה על גג גורד השחקים
האפרורי, בתוך ענן ערפל שהחל לימוג אט אט.
מבעד לערפל היא ראתה לראשונה את הזריחה מזה זמני תודעה
רחוקים. היא תמיד ברחה לחלומות כדי לראות אותה, וכעת ראתה
אותה אמיתית ונושמת. דמעות פרצו מעיניה כשהבינה את ההבדל בין
מציאות לחלום, ויותר מכל רצתה לעוף.
כל שעלייך לעשות הוא לטפס עליו, היא התקרבה אל הקצה.
לחשוב על הדבר שאת הכי רוצה לעשות, "אני רוצה לעוף!" הכריזה
בקול אל שמי לילה המתבהרים.
ולזנק ממנו אל הייעוד שלך. אנג'י קפצה אל התהום ממנו אין
דרך חזרה.

אנג'י עופפה בשמי העמק הקסום, שואפת אל אפה את ריחותיהם של
הפרחים הרבים והמגוונים בשלל צבעי הקשת האליגיירית הקסומה.
לצדה הדג המרחף המספר לה אודות טבעם של דגים מסוגו ומינו.
היא המשיכה לרחף בשלווה בעוד חיוך עצום עוטף כל חלקיק השייך
לה,
מתעלמת מכתמי הדם שהחלו לכסות את בגדיה.