הלכתי לי בעיר הגדולה לגמרי לבד, אמרתי שלום לחבריי לפני חצי
שעה, רציתי ללכת הביתה אבל אמרתי לעצמי בראש שבא לי להסתובב
קצת לבד, ולחשוב. על מה, אתם שואלים את עצמכם? על הכל... על
החיים שיצאו קצת משליטה, על חיי האהבה הריקים, על ההצלחה
הירודה בלימודים, ועל המצב רוח.

הגעתי למקום שקט והתיישבתי שם, הצצתי לכיוון השעון, הוא הראה
שהשעה כבר 11:47, "וואו" אמרתי לעצמי "כבר מאוחר, כדאי שאתחיל
לזוז הביתה בקרוב, אבל מצד שני, רק עכשיו הגעתי לכאן". המשכתי
לשבת הייתי חייב את זה לעצמי, ישבתי וחשבתי על החיים שקצת יצאו
משליטה בזמן האחרון המשכתי לשאול את עצמי את אותן שאלות: "למה
אני?", "מה עשיתי שזה מגיע לי?", "למה שום דבר פשוט לא הולך
לי?", "מה היה קורה אם הייתי עושה דברים קצת אחרת?", "למה אני
ניראה ככה ולא אחרת?", והשאלה הגדולה מכולם; "למה אני לא
מאושר?". ישבתי וחשבתי עם עצמי, שעה, שעה וחצי, שעתיים, הצצתי
עוד פעם לכיוון השעון וראיתי שהשעה כבר 1:26 בלילה, "אני חייב
ללכת הביתה" אמרתי לעצמי בראש "אז יאללה, כדאי שאני אתחיל
לזוז". תוך כדי שאני פוסע בדרך הביתה המשכתי לשאול את אותן
שאלות בראש, דמעה קטנה זלגה לה ומיד אחריה קפצה עוד אחת.
הדמעות האלו נפלו מהלחי אל הקרקע. כשאר הם פגעו בקרקע הם נשארו
שלמות, והתחילו לגדול, ולגדול, ולגדול. אט אט ראיתי שהם
מתחילות לקבל צורה של אדם. ולפתע מתוך שתי טיפות המים המלוחות
האלו נוצרו שתי אנשים. האחד לבש חולצה כחולה והיה בעל עיניים
שחורות יותר מהלילה, שערו היה שחור ואפו קטן, האיש השני היה
מוזר, צבע עורו היה בחצי מהגוף שחור ובחצי מהגוף לבן, שערו היה
חצי שחור וחצי בלונדיני, אפילו עיניו היו מחולקות, אחת הייתה
שחורה והשניה הייתה כחולה, כך, כמו שבטח כבר ניחשתם היו בגדיו,
חצי שחורות וחצי לבנות. "מי אתם?" שאלתי, "אנחנו אתה" הם ענו
ללא היסוס, "אתם לא אני, אתם אפילו לא ניראים כמוני" אמרתי,
"זה שאנחנו לא ניראים כמוך לא אומר שאנחנו לא חלק ממך" הם אמרו
ברהיטות, "אוקיי, אני מבולבל" אמרתי בחצי גימגום, "אנחנו
נסביר" הם אמרו, "אנחנו החיים שלך" הם אמרו ביחד, "אני העבר
שלך" האיש בעל החולצה הכחולה והשיער השחור אמר, "ואני העתיד
שלך" האיש החצוי אמר. "שמענו שאתה מדוכא" אמר האיש החצוי, "אז
החלטנו לבוא ולתת לך קצת עזרה, מפני שאתה אבוד" אמר האיש בעל
החולצה הכחולה, "למה אתם ניראים כל כך מוזר?" שאלתי, "מוזר?
אנחנו לא ניראים מוזר, אנחנו ניראים לפי איך שאתה רוצה לראות
אותנו" שניהם אמרו ביחד, "לפי איך שאני רוצה לראות אותכם?"
אמרתי "אתם הופעתם על דעת עצמכם, אני בכלל לא ידעתי שאתם
קיימים עד עכשיו", "כבר אמרנו שאנחנו חלק ממך לא? כך שכשאנחנו
קובעים משהו זה בגלל משהו שאתה כבר החלטת, ברוב המקרים באופן
לא מודע" הם ענו. היסתכלתי עליהם בצורה מוזרה והמשכתי לשאול את
עצמי בראש האם זה אמיתי, האם אני לא חולם, או שאולי אני פשוט
משוגע ואני מדמיין דברים. "אתה לא מדמיין" אמר איש העבר,
"מזתומרת?" שאלתי, "הרגע שאלת את עצמך האם אתה לא חולם והאם זה
אמיתי אז התשובה היא: כן, זה אמיתי ולא, אתה לא מדמיין" הוא
אמר, "אבל איך אתה יודע את זה? רק חשבתי את זה בראש, לא אמרתי
את זה בקול רם" עניתי, שניהם היסתכלו אחד על השני ואיש העבר
אמר לאיש העתיד "הוא כניראה עוד לא הבין הא?", "כניראה שלא"
הסכים איתו איש העתיד, "אנחנו נסביר לגמרי מי אנחנו" הם השלימו
את המילים אחד של השני. "אנחנו העבר שלך והעתיד שלך, הזיכרונות
שלך, ההרגשות שלך, החיים שלך, אנחנו אתה, רק בזמנים שונים.",
אני אתה רק בעבר" אמר האיש בעל החולצה הכחולה, "ואני אתה רק
בעתיד" אמר האיש החצוי. "אתה מחליט איך אנחנו ניראה, כי אתה
מחליט איך העבר שלך והעתיד שלך יראו". "אבל רגע" אמרתי "לא חסר
פה מישהו?", "אתה העתיד נכון?" שאלתי, "כן" האיש החצוי ענה,
"ואתה עבר נכון?", "כן" האיש בעל החולצה הכחולה ענה. "אז איפה
ההווה?" שאלתי. שניהם היסתכלו אחד על השני וחייכו. הם אמרו
ביחד "זה מוזר שאתה שואל את זה כי גם הוא נוכח", "באמת?" שאלתי
"איפה הוא?", "הוא ממש מתחת לאף שלך" הם ענו, "רגע אתם לא
מתכוונים להגיד ש..." עצרתי את עצמי, "למה עצרת את עצמך?" הם
שאלו "אתה בכיוון הנכון", "אז ההווה זה אני?" שאלתי, "כן" הם
אנו ביחד "אנחנו מחולקים לשלוש, עבר, הווה ועתיד, אותנו אף פעם
לא רואים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא חלק ממך, האדם שאתה רואה
בכל יום זה ה"הווה" של אנשים אחרים, מה שאתה לא רואה זה את
העבר והעתיד שלהם, אבל זה לא אומר שזה לא חלק מהם, אתה חייב
לזכור תמיד שאנחנו לא מעצבים אותך אלא אתה מעצב אותנו, בגלל
שאתה ממוקד בדברים הרעים בעבר שלך אתה רואה את איש העבר בצורה
אפלה וקודרת, ובגלל שאתה לא יודע מה צופן לך העתיד אתה רואה את
איש העתיד חצוי כי אתה לא יודע מה צפוי לך. חלב שאתה רואה את
העבר שלך בצורה כל כך רעה, העבר הוא חלק ממך ובגלל זה הוא לא
ממש רוצה להכאיב לך אבל כמו שאמרנו קודם, אתה הבוס, אתה קובע
איך אנחנו ניראה, אולי במקום לראות את העבר בצורה כל כך שחורה
וקודרת תנסה לראות אותו בצורה של מורה, תלמד ממנו, אל תבכה
בגללו. הוא ילמד אותך על החיים יותר מכל בית-ספר שיש בעולם ואם
יש משהו בעצמך שאתה לא אוהב אז על תישאר עצוב בגללו בהווה אלא
תעשה כל שביכולתך לשנות את זה, אתה עצוב שאתה לא כל כך טוב
בלימודים אבל תחשוב לרגע, כמה זמן באמת ישבת ולמדת?. אתה עצוב
שאין לך אהבה? אתה אף פעם לא יכול לדעת מה צופן לך העתיד,
ותשאיר את זה בינינו, מחכה לך אחלה אחלה אהבה. אתה עצוב בזה
שאתה לא ניראה טוב? אז תעשה משהו כדי לשנות את זה... תתחיל
להיתאמן, תשאל אנשים איזה בגדים יותר מחמיאים לך ואיזה פחות,
מה העיצוב שיער שיותר הולם אותך. והכי חשוב זה שתחיה את הרגע,
תהנה מכל דקה ואל תהיה עצוב בגלל כמה דברים שקרו לך בעבר...
תלמד מהם, אל תתכחש להם ואל תשנא אותם. ותזכור אתה הבוס, אתה
מעצב אותנו, לא אנחנו אותך". ברגע שהם סיימו לדבר הם נעלמו...

אתם בטח שואלים את עצמכם מה קרה איתי בסוף... אז הסוף הוא לא
בסרטים, עדיין לא מצאתי אהבה, הלימודים בתהליכים וגם המצב
החזותי אבל אני חייב להגיד שכאשר עברתי ברחוב ראיתי שתי אנשים
אחד היה לבוש כולו בלבן והשני החזיק ספרים בידו, כאשר עברתי
לידם הם היסתכלו עליי וחייכו, חייכתי חזרה כדי לא להיות גס רוח
אבל משום מה הייתה לי הרגשה שהם מוכרים לי מאיפשהו.

ובקשר למה קרה איתי אחר כך? טוב, זה כבר סיפור אחר.