לילה סוער, מועדון ריקודים מרטיט, אנשים מבלים את הלילה
בעינטוזים, באלכוהול וסקס פור פרי.
אני... אני לא נמצאת שם.

לילה קודר, הרחוב הומה אדם, בר נטוש,
ואני דווקא כן נמצאת שם...

"פעם חלמתי שאני הורגת את כל האנשים בעולם, גונבת להם את הכסף
ולאחר מכן קונה לי מנה אלוהית של סמים באספקה לכל החיים."
אמרתי לחברתי קלרט ושאפתי עוד שאכטה מהסיגריה שלי.
"סמים? כ"כ הרבה כסף רק על סמים...? בקצב הזה שאת גומרת חבילות
שלמות של סיגריות, אני לא חושבת שתספיקי לממש את תשוקותייך..."
אמרה קלרט בתמימות. תמימות יתר הייתי אומרת. "לא, קלרט.
התכוונתי שהייתי קונה אושר. ואושר זה סמים, את יודעת... מרגע
שאתה מקבל קצת מזה, אתה רוצה עוד ועוד... ותמיד בוערת התשוקה
בפנים.
איי, אני זוכרת בגיל 12 כשג'ים הציע לי את הסיגריה הראשונה.
איך יכלתי לסרב לעיני האייל הבולעות האלה? הן נגסו בי באיטיות
ובאגרסיביות, ואפילו לא השאירו פירורים. שאפתי את התשוקה
לראשונה, מכל מה שמשתמע... זה, קלרט חברתי, זה היה היה רגע קטן
של אושר בחיי העשופים. אולי קצת מאוחר לבקש, אבל עכשיו אני
דורשת פיצויים על שנים רדופי ציפיות. אני רוצה מנת אושר."
חייכתי לעצמי, ומצאתי עצמי מסיימת עוד סיגריה, מרגישה שכאן
גמרתי את הציפיות שלי וקברתי אותן בתוך מאפרה מחלידה. עכשיו
אני לוקחת עוד סיגריה ושואפת את העשן לעובדות ממשיות.
"איך תעשי את זה?" שאלה קלרט בטון די מזלזל. היא הייתה שקטה
היום מתמיד. חדרתי לה לעיניים, ולראשונה לא ידעתי אם השקים
שמתחת לעינייה סימלו על עצבות או שמא סתם עייפות. "חלומות
מתגשמים, לא לפעמים, אלא תמיד." סיכמתי. לגמתי מכוסית הוויסקי
שלי, והשמעתי אנחת סיפוק. "תיהיי מציאותית לשנייה. גם אם תהרגי
את כל האנשים בעולם, כולל אותי, את תהי כ"כ לבד, שתתחילי
להשתגע... וזה לא הסיגריות שיהרגו אותך". אמרה. "איי, קלרט.
איך העלת בדעתך שאהרוג אותך?! ברגע שרק את ואני נישאר בעולם
הזה. את תצטרכי לשמוע אותי כ"כ הרבה שתשגעי כבר בעצמך ותתפגרי
גם את..." גיחכתי.
"או לא, זה לא מצחיק, קמרון. ואל תעשי את המבט הזה בבקשה. כשאת
עושה אותו, אני באמת מתחילה לחשוב שאת רצינית!" אמרה קלרט
ועיקמה את פיה.
"תתקרבי קלרט, יש לי סוד לספר לך" אמרתי לה. קלרט התקרבה
באיטיות.
"אני..." לחשתי בקול חלקלק. "אני... כבר הרגתי חלק מהם..."
"מה?!" הגיחה צעקה סוערת. "ששש... רק את יודעת..." לחשתי לה.
"מממ... את מתכוונת בחלום, אה?" קלרט שינתה את פנייה מלחוצות
ומתוחות לרגועות ומעושתות, בשבריר שניה.
"כואב לי הראש, אני צריכה עוד חפיסת סיגריות".
"ללכת לקנות לך?נראה לי שיש סיכוי שהקיוסק עדיין פתוח" שאלה
קלרט.
"לא... גם את המוכר קיוסק הרגתי, שיט... ידעתי שאני לא צריכה
לפעול לפי אינסטינקטים. וצריכה לתכנן את המהלכים..." נאנחתי
והתחלתי לקחת נשימות.
"או, קמרון...! אנחנו באמת צריכות לדבר..." אמרה קלרט בקול
מבוהל ומוועת.
"אךך...את שומעת את זה, חברתי?" שאלתי אותה מחייכת.
"לא... שומעת מה?" שאלה מבולבלת.
"את השקט... השקט מאנשים" לגמתי את השלוק האחרון מהוויסקי.
"לא. את יודעת מה אני שומעת?" קולה של קלרט נהיה מפוחד מדקה
לדקה.
"וובכן, תגידי לי, מה את שומעת?" גיחכתי.
"משטרה... באה לקחת אותך. ובנוסף, אני שומעת אותך מתפתלת בתוך
צינוק, באזיקים לשארית חייך".
"או לא, כהשמשטרה תבוא לכאן, אני כבר לא אהיה כאן..." אמרתי.


"מה זאת אומרת לא תיהיי כאן?" שאלה קלרט די מבולבלת.
"או, חברתי, תביני. כל עוד אני יכולה לצפות בהם והם לא בי, הכל
מסודר..."
"ומה איתי? עכשיו שאני יודעת על כל זה, המשטרה תוכל להאשים
אותי שאני משתפת פעולה. ואז... אז מה אעשה?!" קלרט החלה להילחץ
ולגמה מכוסית הוויסקי שלה, שלא טרחה לנגוע בה כל הלילה.
"או לא, אל תדאגי. אני יכולה לקחת אותך איתי..." אמרתי
מחייכת.
"או... חברתי, את רק מסבכת אותי! בוודאי שאלך איתך, אבל...
השאלה היא - לאן?" שאלה.

"פשוט תעצמי עיניים, ככל שזה יהיה יותר מהר, כך פחות זה יכאב"

יריתי.
דם.


והמשטרה לא טרחה להופיע לעולם...