שברים של אנשים מתרוצצים הנה והנה. מדברים בינהם, לוחשים
וממלמלים, נתקלים בפינות החדר, ברגלי השולחנות והכסאות. פיסות
של חיים שהיו שלמים, פיסות של אהבה, כאב, בכי ונשיקות תמות.
אני רק שוכבת ביניהם, אור  חזק בעיניי, מוקפת קולות התחבטות.
נקישה, דפיקה, אנחה רפה.
המרצפות קרות כל כך תחתיי, ועפעפיי כבדים מעל עיני צרובות
האור.
לא חיפשתי תשובה בשוכבי שם, לא אמת ולא הארה. רציתי שקט. דממה
קטיפתית, חשוכה וקרה, מחשבה צלולה כאושרו של הטבע.
אך השקט מיאן להגיע וקולות ההתחבטות המשיכו מסביבי, כאילו
אינני קיימת. נקישה, דפיקה, אנחה רפה.
מתמסרת לקורן של המרצפות, ללובנו של האור מעלי. מייחלת לדממה
המבורכת.
התחלתי לחשוב, לגולל סיפורי חיים. שנה לאחור, שנתיים.. רצים
לפניי כמו סרט ישן, נקטעים לפעמים בכתם של אור מתפשט. זכרון
אובד. השנים חולפות ועוברות והכתמים הלבנים הולכים ונעשים
תכופים יותר, לבנים יותר, סופניים יותר. לו רק צלילות דעתי
היתה שבה אלי. אני קצת מתגעגעת.
אנשים חסרי פנים, חסרי דעת ומעוף. זכרונות צרובים ולבבות
מרובעים. אלה לא היו חיי כפי שהם. אלו היו החיים שאתם ניסתם
לכפות עלי. לקחתם את היופי, את השמש ואת השקט. ולו תו אחד,
צליל אחד מתוק לא השארתם בעולמי. סרבתי להכנע לכם ואתם לעגתם
לי ותחבתם כדורים לבנים לפי. יכולתם רק להביט בעיניים אפורות,
זולגות מים מתים.
זו לא היתה טובתי שרציתם בה, אלא טובתם של הכפויים לרצון
הבורות, השלווה הנפשית.
זיופים קטנים ומחייכים. זה כל מה שהייתם עבורי, עקרונות מוסר
שחוקים. מהו המוסר לכל הרוחות? מדוע זכותם היא לקבוע אותו,
עבורי?
נקישה, דפיקה, אנחה רפה.
חריקה של צירים חלודים והינף חלוקים לבנים.
אני הולכת מכאן.