אני מביטה עמוק אל תוך
ים עיניך,
ומנסה,
לשווא,
לראות את סופו.

אך כמו החוף
כך גם אני,
רחוקה מן האופק,
ממך,
מרחק שנות אור.

מנסה
לאחוז ברגלי
בחוזקה,
בבקשה למנוע מהן
שלא להיסחף עם רעש הגלים
המתנפצים למולי,
אך מתמוטטת.

כי הים שבעיניך משקר לי,
הוא בורח,
כמו השחפים
בבוקר שלאחר גאות אדירה
שאין שני לה
ולמראה שלה.

הים שבעיניך לא באמת רוצה את קרבת החוף אליו,
הוא רוצה להתרחק,
הרחק מהחוף.
הרחק מהחול.
הרחק ממני.

ואני שוב עומדת
ובוהה בעיניך,
מסרבת להעלים עין מתווי פניך
הקוסמים לי כל כך.
משתדלת שוב ושוב
לחפש בהם משמעויות נסתרות.
אך גם אם קיימות הן,
הן כה סמויות לעין
עד כי אני חשה שאבדה דרכי
בים התכול הזה,
אבדה לה,
ואין אף ישות שתושיע לה,
אף לא אחת.

אז אני הולכת,
ועוזבת את החוף,
נפרדת לשלום מן הגלים,
מן הסירות.
מן החול.

או שאולי בעצם זו רק אשליה.
זו לא אני שנפרדת
לשלום
אלא הם,
הנוטשים אותי
לבדידותי.

להתראות.