הוא היה רגיל לקום בכל בוקר באותה שעה בדיוק, לענוב את העניבה
הכחולה, שהונחה תמיד במקומה הקבוע, מסודרת ומגוהצת לרגע בו
יחפץ בה לשימוש. הוא לא באמת הזדקק לה, אבל היא גרמה לו להרגיש
ולהראות מסודר ומאורגן, והחמיאה לו, והוא אהב את זה. היה רגיל
לשתות את הקפה שלו, סוכרזית אחת לכל היותר. כמובן שהעדיף סוכר,
אבל לפני כמה שנים הרופא שלו אסר עליו את השימוש בה. "קבוצת
סיכון לסוכרת" כך הוא אמר במפורש, וזה, כשם שלא פקפק מעולם
באיש מקצוע, קיבל עליו את רוע הגזרה, וויתר על הסוכר. אחרי
הקפה, היה זורק לבני ביתו: שלושת ילדיו ואשתו, ברכה של יום
טוב, וממהר לצאת.

     אם היה דבר שהתגאה בו, בתוך מסכת חייו האפורים והרגילים,
הייתה זו עבודתו. גם היא, אם נוסיף, לא הייתה מושא חלומותיו,
אבל הוא למד להסתדר איתה: "רב הוא כוחו של ההרגל"- הוא למד
להתרגל, ו"לחיות בשלום" כמעט עם כל פרט בחייו, אולי פרט לשכנה
מלמטה, אבל זה שולי. בצעירותו, חלם להיות טייס, אך כשנכשל
במיונים לקורס טייס בצבא, הוא וויתר על כך. כמו שכבר אמרתי,
הוא התרגל להכל, הסתדר עם הכל והשלים עם הכל. מעולם לא נלחם על
דבר. הם חלם גם לעסוק בעריכת דין, אך ויתר גם על זה, כשהבין
שהלימודים קשים מדי, ורף הקבלה גבוה מידי עבורו. בסופו של דבר,
מצא עצמו עוסק כפקיד הנהלתי במפעל לייצור מראות. לא בראש
העדיפויות שלו, אבל גם לזה הוא התרגל. "רק לא להיות נהג
מונית!" הוא הצהיר שוב ושוב. הוא סירב להמשיך בדרך אביו,
והעדיף לעסוק בכל דבר אחר, גם אם היה הדבר כרוך בנסיעה של שעה
ויותר בכל בוקר.יותר מזה, הדבר נראה סביר בעיניו- כל עוד לא
יעסוק בהנעה של כלי רכב כלשהו, לא חשוב מאיזה סוג.

    אפילו עם אשתו, אישה קשה וקרירה, מורה בתיכון, הוא למד
לחיות. בתחילה, אופייה הנוקשה והחסכני עורר בו את זעמו, והם
היו רבים על כך לפחות פעמים בשבוע, אבל בשלב מסוים בחייו, הוא
הבין שאין דרך אחרת- והתאים את עצמו אליה. האמת היא, שרצונו
היה להינשא לבת שכנו, חברתו זהובת השיער עוד מימי התיכון, אך
זו עזבה, ירדה מן הארץ לחפש את אושרה אל מעבר לים, ומאז לא ראה
או שמע ממנה. הקשר ביניהם נותק, ואפילו שתהה לא פעם ולא פעמיים
אודותיה, לא העז לנסות וליצור עימה כל קשר, הוא פחד מדי לנסות.

וכאשר פגש בה, בטל, מיהר להינשא לה, פן תברח לו גם היא. רק
מאוחר יותר הוא הבין, שלא רק שאין היא בורחת, היא מסרבת בכל
תוקף לעזוב. היא נשארת לעד במקום בו הוצבה "אין פתקי החלפה
ואין החזרות: מה שקנית- שלך הוא".

    בעודו מהלך לו ברחוב המאבק, בבוקר שמימי ובהיר של סוף
ספטמבר, מנסה למחוק מראשו בזו אחר זו מחשבות אודות עבודתו
שאבדה לו בזה הרגע, מפעל של חיים שלמים. מעולם לא חשב שהתוכנית
הכלכלית של שר האוצר תגיע גם אליו, הוא הרי מצביע ליכוד מאז
ומעולם, הכיצד ייתכן שגם את עבודתו איבד? על אושרו כבר ויתר,
על חלומותיו גם כן. הדבר האחרון שנותר לו, חמק מבין אצבעותיו
לפני שהספיק לשים לבו לכך.
לפתע, הוא מצא עצמו עושה דבר שלא עשה מעולם- מתבונן. הוא
התיישב על ספסל ובהה בעוברים ושבים לפניו. זקנה סוחבת סלים,
חייל אחד, ונערה. הוא ראה כל אחד ואחת מן האנשים האלו פעמים
רבות בחייו, אולם מעולם לא ראה אותם באמת. הם היו שקופים
עבורו, רגילים ולא משמעותיים. אולם כעת, לפתע, הם משכו את
תשומת ליבו עד מאוד.

    הנערה, לבושת מדי החאקי של הצופים, משכה את עיניו וקסמה
לו מאוד. היא למדה עם ביתו ביסודי, הוא נזכר לפתע. הייתכן
שאפילו ביקרה בביתם פעם. עברו שלו בתנועה קפץ לפניו, הוא חייך.
כמה רצה שביתו תדריך גם היא בצופים! כמה חשק בכך! אך היא,
דברים כגון אלו מעולם לא קסמו לה. היא העדיפה דברים אחרים על
פני המעורבות הקהילתית, ועל אף אכזבתו מכך,גם עם זה הסתדר, כמה
מפתיע.

   כומתתו השחורה של החייל, הזכירה לו את שירותו בשריון, את
מותו של חברו הטוב ביותר במלחמה הארורה ההיא בלבנון. היה אז
חייל במילואים, ובמהלך קרב נפגע הטנק בו שהו, וחברו הטוב , נהג
הטנק, נהרג במקום. לפתע שבו אליו כל זיכרונותיו. שקר הוא הדבר
שמאז ומעולם היה אפאטי!  פעם זרם דם בעורקיו, פעם היה רגיש,
שביר, הוא היה... אנושי. כיצד ייתכן הדבר שאיבד את כל מהות
חייו בטנק ההוא? לא ייתכן. הרי וויתר על הטייס לפני הקרב...
לא! אין זה מתקבל על הדעת! הוא חש בלבול עז ואחז בראשו בחוזקה.
לפתע צצו בראשו קמטיה של הזקנה שעברה לפניו דקות מספר לפני
כן. הם  נראו לו ברורים יותר מאי פעם, אולי מפני שלפתע הם נראו
לו כמו קמטי פניו שלו. "כיצד הזדקנתי כל כך?" תהה לפתע. "כיצד
אפשרתי לחיי לחלוף כך לפני?" הוא הרים את ראשו מבעד לידיו,
והביט אל השמיים. אט- אט זלגו טיפות מלוחות מבעד לחורי עיניו.
הוא בכה.