אין לי מה לכתוב. אני לא מפסיק לכתוב דברים קיטשיים. בכלל אין
לי זמן לכתוב כל היום, רק הכנות לחתונה. די נשבר כבר מכל
הצלמים, החליפות והאנשים. כמה אפשר לסבול?
שלא נדבר בכלל על אשתי היקרה לעתיד. מהרגע שהצעתי לה, כל היום
מזיינת לי את השכל על מקווה, שמלות, חזיות ונעליים.

החתול לא נותן לישון בלילה, וגם ביום גם הוא בהכנות למלחמה,
חושב שהוא טונה פתאום, וצולל לתוך השמיכה. ההורים חושבים
שהעובדה שהם ילדו אותי נותנת להם את הזכות לקבוע לי איזה צבע
יהיו המפיות ומה תהיה מוזיקת הרקע, לך תסביר להם שאתה לא ממש
אוהב מוזיקת שנות הלפני הספירה אלא מעדיף משהו רגוע ועם רגש,
כמו מרלין מנסון או לפחות מטליקה.
אז מה עוד נשאר? מה יש לקבוע? אממ... הכל. או שכבר הם קבעו
הכל. לפחות אנחנו בחרנו את התאריך, בעצם, גם לא התאריך
שרצינו.

אז אני הולך להתחתן בצום כלשהו. טוב, נו לפחות לא בכיפור,
למרות שהגברת שבזכותה למדתי חזייה טובה מהי, לא היה לה אכפת כל
כך, אבל לחזייה לא אכפת? אין לה רגשות? כל היום נמתחת לה, יותר
ממסטיק, וזה לוחץ וכואב...
אממ... רגע, לא משנה, אבל זה מזכיר משהו, לא?
הכל לוחץ. מה לעשות? לאן ללכת? רק לברוח נשאר.
בלי לחשוב, פשוט לנדוד עם הרוח לעבר החופה.
יותר נכון, לחשוב עם איזו גרוטאה להגיע לשם.
בקצב הזה הרכב, אממ... המריצה שיש, תגיע לשם כמו שסבתא שלי
תבוא בריצה קרבית (פרקינסון זה מותרות).
אבל באמת, נראה לי שנגיע באמבולנס או בניידת משטרה.
ואני מבקש הסבר, מה כל השטויות האלו? האם אני באמת צריך לעבור
את כל זה רק בשביל כמה שעות?
אז זהו ש... כן. או כמה שעות כאן, או כמה שעות בדרך לקפריסין,
אבל אין דרכון וההורים הוציאו עלינו כבר צו איסור יציאה מהארץ
(חכמים).
טוב, הגיע זמני ללכת. יש לי עוד חתונה ללכת אליה, משהו בסגנון
'אל תעשו אצלכם'...


המשך בדף של סתיו שניידר.