(העיתוי קצת מאוחר - עד שאישרו את זה.
קחו 3 שבועות אחורה...)
"חלון נפתח לבד,
האוויר נושם במקומי,
את אוהבת אותי ממש"...
ההפגזות הגיעו גם לטבריה, ואני הסתכלתי על משחק של טניס
בטלוויזיה הענקית שלי. ישראלי שיחק מול אנגלי. טניס הוא משחק
מאד הדדי - אחד מתחיל, השני מחזיר, וכן הלאה... שלוש שעות וחצי
זה נמשך.
המסעדה שבה אני עובד נסגרה בגלל המצב, לאנשים אסור לצאת מהבית
כשיש אזעקות.
החדר החדש שלי נחמד, יש לי מזגן ומדף וגם ציור יפה שאת ציירת.
תליתי על הקיר שירים שאני אוהב: עמיחי, וולך, זך ורחל, כמובן.
אני שוקל ברצינות לקנות חכה וללכת לירדן.
לנעמה משעמם. "וואי הוא ממש גרוע!" "זה היה בחוץ!" "זה פשוט
משחק מרדים!" "ארט!" "בוא נכין צהריים!"
ביטלו לה את הלימודים. היא רוצה ללמוד להיות שפית ואני רוצה
שתלמד אותי צרפתית.
החדשות מעציבות, חיילים נהרגים, העסקים סגורים, אני לא יכול
לעשות כסף כדי לכסות על ההוצאות שלי, ונעמה לא יכולה ללמוד
בישול. (היא לא באמת צריכה).
הכי מעצבן אותי שאמא שלך לא מסכימה לך לבוא לפה ואני לא מבין,
למה? כל כך שקט כאן!
כנראה שאמא תמיד רוצה את הגורים שלה לידה בזמן סכנה.
הישראלי ניצח. אני מכבה את הטלוויזיה ומקווה שגם את עושה את
זה.
אנחנו מכינים מג'אדרה עם עדשים שנעמה ואחותה השרו כל הלילה
בבית ליד כרמיאל. גם שם מפגיזים בלי הרף. אני לובש את החלוק
שהיא קנתה לי מתנה ליום-הולדת, שם את "שיר טיול", אבל נעמה לא
אוהבת את החלקים האלקטרונים ומבקשת שאני אחליש. "ג'ון?" היא
אומרת, "צהוב", אני עונה. "פאום?" - "תפוח". "טר?" - "אדמה"
"פאום דה טר?"
אני אוהב - לרקוד, להשתחרר, לא לשמוע את עצמי חושב. נעמה מבקשת
שאני ארגע ואתחיל לעזור.
לא ידעתי שצריך לברור עדשים לפני השימוש, את ידעת? נעמה פעם
מצאה אבן בפה שלה.
גם אורז כדאי לברור, היא אומרת.
מלחמה היא קצת כמו משחק של טניס, אחד מתחיל, השני מחזיר, בסוף
מישהו מנצח. בינתיים משעמם.
אני חושש שכל העניין היה טעות, קשה לי להיות רחוק ממך, ולמרות
שאני אוהב את ההרגשה הזאת - של משהו חדש, של השראה, של ללמוד
ולראות נוף חדש - אני מעדיף להיות איתך, לשכב לישון איתך, לקום
איתך, לבשל איתך.
"יצא ממש טעים, נעמונת."
"יש!"
"הלכתי אחריה אל הים
והיא אלי חייכה מתוך ראשם"...
לקחתי את האופניים יד-שניה שלי ויצאתי לרכיבה. הסתובבתי קצת
בקיבוץ ובסוף יצאתי מאחד השערים אל הכביש הראשי. חציתי אותו
וירדתי אל המים. באזור שבו הימה הופכת לנהר, מכנרת לירדן. שקט
מאד עכשיו, כל הנופשים הדרימו לאילת, רק המים, נראה, עומדים
במקום. החוף קצת מלוכלך אבל זה לא ממש הפריע לי. חניתי את
האופניים, התיישבתי על אחת האבנים והבטתי בשממה המימית הזאת.
נראה כאילו כל העולם ירד למקלטים.
השמש החלה להתדמדם מאחורי ההר, באופק האובך היה גדול. נעמה
אומרת שאחרי ההפגזות כל האבק עולה למעלה. לי כל המצב הזה לא
מפריע, אני לא מפחד שיפגע בי טיל. הסיכוי יותר גדול שאני אדרס,
או אטבע, או...
משהו זז ליד הרגליים שלי. סרטן אחד יצא לקראתי בצבתות שלופות
מתוך המים. נבהלתי וקמתי, התחלתי להתקדם מזרחה בין העצים
והאבנים. מצד שני של הנהר הבחנתי בגבר שחום ושמן יושב על כיסא.
הוא היה מאד נינוח, כאילו הוא ישב שם בשקט כבר הרבה מאד זמן.
מסביב לו התרוצץ ונבח כלב אחד. התיישבתי שוב ממש קרוב לשפת
המים. הוא הביט עלי כמה דקות. לבסוף צעק: "קפוץ, קפוץ." היה לו
מבטא ערבי והוא ליווה את צעקותיו בתנועות ידיים של מעוף ואז
נפילה, מעוף... ונפילה. ניסיתי לסמן לו - "עוד מעט, עוד
מעט"... משהו קפץ בתוך המים, זה היה דג ענקי, אחד הגדולים
שראיתי בחיי.
הלוואי והייתי יודע להיות דייג. כמו בשירים של ארז הלוי. הייתי
יושב כל היום ממש פה, ליד הירדן ומחכה שמשהו יעלה בחכתי; נעל,
מחבט טניס, את, או גיטרה.
איזו שלווה מבורכת. ישבתי ככה מספר דקות וניסיתי לדמיין את
עצמי מעביר שם חיים שלמים. אחר-כך ניסיתי לראות אם איזה טיל
פוגע בטבריה, מעוף ואז נפילה... צעקתי לעבר החבר החדש שלי
(ברור שאנחנו כבר חברים) מהצד השני: "אתה דג? דייג?" וליוויתי
בתנועות של השלכת חכה למים וגלגול חוט הדייג. הוא הנהן לעברי:
"כן... כן..." וחייך. שמחתי. אולי כשאחזור עם החכה הוא יוכל
לעזור לי ללמוד לדוג.
אחר-כך הוא קם מהכסא והכלב התלהב. הוא לקח כמה פיתות שהיו
מונחות על השולחן לידו והתחיל לרדת לכיוון הרמפה שהיתה ליד
המים. הוא עשה קולות מצחיקים של נשיקות ומחא כפיים.
מפינה מרוחקת של הנהר החלו לגעגע ברווזים. אמא ברווזה ראשונה
ואחריה בתור כל הילדים, החלו לשוט לעבר ארוחת הערב שלהם. אמא
תמיד רוצה את הגורים לידה.
הערבי חייך, בצע את הפיתה והשליך לנהר. הברווזים אכלו וגעגעו
ואני הסתכלתי מהצד השני.
כבר לא רציתי להיכנס למים ולהפריע לכל היופי הטבעי הזה. למען
האמת גם פחדתי שהדג הענקי יאכל אותי ולא להפך.
דמיינתי שאני בכלל על נהר המיסיסיפי. רציתי שהערבי ישלוף גיטרה
קטנה ואת תבואי פתאום עם מפוחית-הפה שלך ונעשה איזה בלוז קטן
וטוב לרגל המצב (אולי גם ארז יצטרף) אבל זה לא קרה. הסרטן חזר
ועלה מתוך המים והפעם הביא איתו עוד חבר, הם ארבו לי משני
צדדי. נזכרתי בסיפור שאמא שלי סיפרה לי פעם: כשהיא היתה צעירה
והיא היתה נוסעת לים, כל החבר'ה היו תופסים סרטנים על החוף
ושמים אותם במדורה ואחר-כך אוכלים את הזרועות שלהם, זה היה
טעים.
חושך ירד והערבי קיפל את הפיתייה שלו ועלה חזרה לשבת בכיסא.
קמתי מהאבן והתחלתי לעלות, נופפתי לו לשלום. חבל שאני לא מספיק
אמיץ, חשבתי, לשחות לצד שני של הנהר, להתגבר על הסרטן, ללחוץ
לו את היד ולדוג דגים ביחד - נעמה היתה מבשלת אותם, הכלב היה
שמח, המים היו זורמים וכולנו היינו שרים בלוז-שמח לזמנים של
שקט ושלום.
על האופניים בדרך לקיבוץ החלטתי: אני בא הביתה, אני מתגעגע.
"You should
let them
burn you first"...
אני יושב בתחנה ליד הקיבוץ ומסתכל על הכנרת השקועה מתחת להרי
הגולן, מחכה לקו 28 שייקח אותי לבית-שאן. באוזניות שלי יש את
רותם אור, המרגיעה הלאומית של המדינה הפרטית הרגעית שלי.
לפני שבוע עליתי על האוטובוס הזה כדי לעשות את השבת אצל
ההורים. בעודי מתקדם בין הספסלים, עליהם מונחים חיילים עייפים,
אני רואה לפתע מצד שמאל פנים מוכרות, תיק גדול, אליו מחוברים
שלושה בקבוקי מים ושיער ארוך, אבל לא מסתיר את העיניים הכי
כחולות בעולם. "איציק? מה אתה עושה פה?" "מה קורה אחי? תיזהר,
אני קצת מסריח, לא התקלחתי כבר כמה ימים." "שטויות", אני אומר
לו ומתיישב לידו.
איציק עשה איתי חלק מהצבא. הגענו ביחד לצריפין. הוא התחיל
בגולני ואחר-כך היה צלם בעזה, אני יצאתי מאילת, מהמודיעין. הוא
באר-שבעי שלא חסך מעצמו עשבים שוטים ואני מהצפון, ילד טוב בסך
הכל, קצת מבולבל. שנינו לא ממש רצינו להיות שם אבל בסוף
נשארנו.
הוא סיפר לי שעשה את הלילה בטבריה, על החוף ותכנן לעלות היום
לטייל בגולן, אבל המצב בצפון הפחיד אותו אז הוא החליט לחתוך
לים המלח ולטייל קצת במדבר. היה לו שיער קצת יותר ארוך משלי,
(לא בהרבה) השתחררנו בערך ביחד, לו היה "דפוק".
אחרי הצבא הוא עבד כרועה צאן בחווה בדרום ועכשיו הוא מטייל
לבדו. כולי קינאה.
["נעמונת את לא תאמיני את מי פגשתי!" (גם אותה הכרתי בצבא).
"איציק!" "מי?" "מיצי!" "באמת?" "כן, הזמנתי אותו לבוא לבקר"
"יש!"]
האוטובוס מגיע ואני מוציא אוזנייה אחת כדי לתקשר עם הנהג.
"כן", הוא אומר, "כמה אתה רוצה לשלם ביום כזה על נסיעה
לבית-שאן?" "יש תעריף מוזל לנפגעי פעולות איבה?" אני שואל וחצי
מחייך. האוטובוס ריק לגמרי, חוץ משתי בנות שיושבות בספסלים
הקדמיים. אחת מהן אומרת: "כן, רק לברוח מכאן". הנהג: "אתה
מדבר? אני בא מטבריה עכשיו, כוס-אמ-אמא של כל הנסראלות האלה!"
שילמתי תעריף רגיל לגמרי וניסיתי לחתוך את השיחה כדי לחזור
למוזיקה, לשקט. "מה? אתה מבית-שאן?", הוא המשיך, "לא, אני מפה,
אבל סגרו לי את העבודה אז אני חוזר לבית של ההורים". הסתובבתי
והלכתי לצד האחורי של האוטובוס. התיישבתי בצד שמשקיף אל ההרים
הצהובים של עמק הירדן. החזרתי את האוזנייה למקום.
אחרי שהבנות ירדו באחד המושבים בדרך, הנהג ניסה ליצור איתי קשר
עין במראה לאורך כל הנסיעה, אבל אני רק רציתי להקשיב לרותם שרה
ולהביט בנוף, לשכוח מכל המלחמות והפיצוצים, מהפחד והשנאה,
מהטירוף והרעש והדאגות.
הלוואי והייתי יכול לנסוע ככה לנצח ולא לדאוג לכלום. איתך.
הגענו לבית-שאן, אמרתי תודה וירדתי.
אחותי באה לאסוף אותי. אכלנו פיצה ודיברנו על התוכניות שלה, על
עבודה אפשרית בחו"ל ועל הפסיכומטרי.
אחר-כך נסענו הביתה.
מחר בבוקר אני אעיר אותך בנשיקה על הצוואר, ניקח שני תיקי גב
וניסע לחפש מעיינות בירושלים.
http://stage.co.il/Stories/260843
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.