המוסיקה צורמת
מתחילים להראות סימנים ברגליים, בידיים, על השפתיים.
הגוף חרוך.
הרוח נושבת מעיפה את השער מצד לצד
והכל עובר מול העיניים.
אנשים באים והולכים ואת עדיין נשארת את
פצועה וכואבת
שבורה מרוסקת.
מתביישת. נמאסת.
ורק קולות משירים, של הופעות רחוקות
מחזירים בך קצת נשימות, קצת חיים לעיניים ריקות.

פצעים עוד שורפים  אולי בעצם (כמעט) שום-דבר הוא עוד לא
זיכרון.
נמאס לך להילחם בכולם, נמאס לך להילחם בעצמך
נמאס לך להילחם בגורל (נאמנות ותשוקה)

היד מלטפת הזרוע נופלת, תראו מי נזכר.

ילדים אבודים יש תמיד, בכל מקום, אל תשאל.

16.6.06