- למה אתה לא מסתכל לי בעיניים?
חייכתי בביישנות, פולט זרם אויר דרך הנחיריים, ממשיך לבהות
בשולחן העץ הכבד, משהה את התשובה.
- לא יודע, זה... קצת קשה, אני... אני לא ממש מכיר אותך,
ואולי... [בלה בלה בלה, מילים מהוססות ומיותרות, נעדרות קצה -
קצה של משמעות].
היא חייכה חיוך קטן, עפעפה לעברי מבט מאחורי הכתף המורמת שלה,
והתיישבה קרוב יותר אלי. הרגשתי את הדופק מזדחל לי בין
הרגליים, וריקנות נוראית שמשתלטת על אזור הסרעפת. או אולי בעצם
היה זה טעם הלוואי של הדגים המלוחים מארוחת הבוקר. נדרשת
חקירה.
שלושה חודשים אחר כך, ערפתי לה את הראש. ישבתי אצלה בסלון,
החתול שלה - רגל אחת שלו בגבס אחרי שנפל מהחלון, המפגר - לא
הפסיק להתחכך לי ברגל, למרות שאני שונא חתולים. היא באה
מאחורי, הניחה שתי ידיים עדינות על כתפיי, והחליקה אותן לאורך
חזי. היא ליטפה את צווארי בתנועה רכה של אפה, והמשיכה אותה
בצביטת לשון זקורה אל תנוך האוזן, שהרטיטה כל שריר שכוח-אל
לאורך גבי. היא רכנה מולי, לובשת מבט שבינה לבין עצמה בוודאי
הגדירה כ"חתולי". היא אהבה אותי.
מן הסתם חשבה, לפי המבט הבוהה שלי, שגיליתי מחדש את הציצים
שלה, הודות למחשוף החדש שלבשה לגופה. היא נהנתה מהמבט המרותק
שלי קצת.
האמת היתה שבאותו רגע הייתי עיוור לחלוטין לקיומם של הציצים
שלה במובן הרגיל של הביטוי. היתה זו שערה. יותר נכון, זיף סורר
שצמח כנגד כל הסיכויים, שאליו היו נתונים מעייני באותו רגע. יד
אלוהים הסיטה מעט את מעטה הבד, וחלקת העור הלבן והחלק ששימשה
קרקע לאותו זיף נגלתה לעיני. לפי מראהו כבר נמרט מספר פעמים,
מעניין כיצד קרה שפיספסה אותו הפעם. האם עד כדי כך גרמתי לה
לאבד עניין בעצמה? ובכלל, מי חשב ששערה יכולה לצמוח דווקא שם?
זיף שחור בודד, בלב שממת השמנת של שדה הצח של אהובתי. איך הוא
מעז, למען השם? הייתי מרותק.
היא שלחה יד, מלטפת בתחילה, בנסיון לגרום למבטי לפגוש את שלה,
וגילתה לתדהמה, שאני מתנגד. צחקוק של מבוכה. פנים מתקדרות.
- אתה מוכן להסתכל לי בעיניים?
הייתי אסור. לא יכולתי לענות, לא יכולתי להתנתק. היא קמה
והתחילה לצרוח. קו הראיה שלי התנתק והקסם נשבר. פתאום שמתי לב
שאני אפוף בעננת הצרחות הרגילה. גיליתי מחדש שאני אפס, שאני
חמור, שהיא היתה צריכה מזמן להקשיב לאמא שלה. מדי פעם קלטתי את
הנצנוץ השחור ממפתח חזה. לרגע חשבתי לנסות להסביר. לא מצאתי את
המילים.
היא המשיכה לצרוח. החתול הדפוק חזר להתחכך לי ברגל, בעטתי בו
בעדינות. היא התחילה לבכות. זאת היתה הושטת יד ברורה. הייתי
אמור להעמיד פני מבוהל, לרכון אליה, למלמל כמה דברי סליחה,
לנגב לה את הדמעות, ולתת לה לקפוץ עלי עד שיצא עשן.
היססתי רגע, שלחתי מבט נפרד אל הזיף שלה, ובאיבחה זריזה התזתי
אותה. העישונים נעלמו מעבר לקצה העפעפיים, ערימת איברים קרסה
על השטיח הישן. החתול נספג בדם.
התיישבתי, לקחתי נשימה עמוקה. הצחנה היתה בלתי נסבלת. עציץ
הבזיליקום האהוב שלה שותה עכשיו את הדם שלה. מעניין איך זה
בתור דשן, חשבתי בחיוך. אספתי אותה לתוך שקית פלסטיק אפורה
וגדולה, מזמזם את השירים שהיא הכי אהבה, מפזר אפר מהסיגריה
שבפה על השטיח המזוהם-עכשיו. יצאתי מהדירה עם השקית ביד. נדמה
היה לי שאני שומע אנחה קלושה ממעמקי השקית, אבל התעלמתי.
נאנחתי ביני לבין עצמי, תוהה למה לעזאזל הן תמיד נשברות בסופו
של דבר, הבנות המחורבנות האלו.