אני בכלל לא רציתי ללכת, אבל אבא אמר שלבד הוא לא הולך. הרי
הוא בכלל הולך בגללי, אז איך אפשר שאני לא אבוא איתו. ואבא שלי
חכם וצריך להקשיב למה שהוא אומר, אז הלכתי איתו.
כשנכנסנו לבניין של העיריה, אבא לא ידע לאן ללכת אבל לא היה
מוכן לשאול אף אחד. הסתובבנו בין הקומות עד שאבא עצר לפני איזו
דלת ואמר לי שאני אסתום את הפה ואקשיב טוב טוב למה שיקרה.

נכנסנו פנימה וישבה שם גברת אחת שאחראית על חינוך. אבא היה
צריך לבוא לדבר איתה, כי היא לא רצתה לתת לי לעלות לכיתה אלף.
אבא אמר לה שאני ילד אינטיליגנטי, שיום אחד אני אעבוד בעבודה
שלה, ושזה לא בסדר שהיא יושבת ככה מול הילד ואומרת לו שהוא לא
שווה. הגברת אמרה לאבא שככה זה, שאני לא לבד בעניין הזה, שזו
בעיה ושאין הרבה מה לעשות. אבל אבא לא ויתר לה ובסוף היא אמרה
שהיא תנסה למצוא פיתרון עד ספטמבר ואז אבא קרץ לי, שאני אשים
לב, ואמר לה שהוא רוצה את זה בכתב.

הגברת התפתלה קצת ואבא קרץ לי שוב. הוא לא הסכים לצאת מהחדר
שלה עד שהיא תיתן לו את זה בכתב, ובסוף היא באמת נתנה לו מכתב.
אבא לקח ממנה את הנייר ולקח אותי הביתה. בדרך הוא הסביר לי שכל
דבר בחיים אני צריך לבקש בכתב. בדרך כלל אי אפשר לקבל את זה
בכתב, אבל זה גם אומר משהו. ואם יש לי את זה בכתב, אז יש לי את
זה. מדיבורים לא יוצא שום דבר אם אין לזה מה שקוראים "גיבוי
בכתב". וכל מכתב כזה צריך לשמור, אפילו לתלות על הקיר לפעמים,
שאפשר יהיה למצוא את זה אחר כך.

אני לא יודע מה היה כתוב במכתב הזה. לכיתה אלף לא עליתי כשהקיץ
נגמר, וכששאלתי את אבא מה עם הגברת והמכתב שלה, אבא לא אמר לי
שום דבר ורק ליטף לי את הראש.

היום בבוקר חיכיתי עם אמא במסדרון של הבית חולים שאבא יבוא.
אמא הייתה מאוד עצבנית וכל הזמן הסתובבה. לפני שדוד משה הלך
לחנות שלו, הוא אמר לאמא שהכל יהיה בסדר ושאבא יגיע לבר מצווה
שלי ויעלה אותי לתורה. ואני לא הבנתי מה פתאום דוד משה מדבר על
הבר מצווה שלי, אם עוד חודש אני אהיה רק בן 12.
רופא אחד בא לאמא והיא שאלה אותו מה קורה, ולמה אף אחד לא
מדבר איתה. הוא אמר לה שתירגע ושתשב רגע, אבל היא לא הסכימה.
הוא אמר לה שהיו כמה בעיות, שהם לא הצליחו, שאבא מת. אמא
הסתובבה לחפש אותי, וכשראתה אותי היא התחילה לבכות ולצעוק
והלכה לכל מיני כיוונים במסדרון. אני ניגשתי לרופא ושאלתי אותו
אם אבא שלי מת והוא אמר לי שכן. אמרתי לו שאני רוצה את זה בכתב
והוא אמר לי בטח, שהוא יביא לי.

אמא באה לחבק אותי וכמעט חנקה אותי בחיבוק שלה. היא הרטיבה
אותי עם הדמעות ואמרה לי לא לבכות ולהיות חזק. הרופא חזר עם
איזו גברת והם התווכחו על משהו. הגברת אמרה לו שזה לא בסדר,
והרופא אמר לה שאני ביקשתי. הוא נתן לי נייר ואמר לי הנה,
והגברת אמרה לי שאני ילד חמוד.
הסתכלתי על המכתב והוא היה מאוד יפה. למעלה היה הסמל של
המדינה, והיה כתוב בגדול תעודת פטירה. מתחת היה כתוב השם של
אבא ואני הייתי שמח, שהצלחתי לקבל משהו בכתב על הפעם הראשונה
שאני מבקש. הראיתי לאמא את הנייר עם חיוך גדול על הפנים ואמרתי
לה שתראה איזה יופי.
אמא הסתכלה עליי עם עיניים נפוחות לשניה אחת ואז נתנה לי את
הסטירה הכי חזקה שקיבלתי בחיים שלי. התחלתי מיד לבכות כמו ילד
קטן, רק בגלל שחשבתי שאם היא הייתה נותנת לי את זה בכתב, זה
בטח לא היה כואב בכלל.