כמו רכבת הרים שדוהרת במהירות,
מנסה להסתגל ולחזור למציאות,
יום של שמש חם קיצי,
וברחוב הפינתי,
כל הפנים והשמות
צפים בי הזיכרונות,

ברחוב לי מרצדים,
החיילים עם המדים,
והשביל הכה מוכר,
פתאום הפך לזר,
כל הפנים, והשמות
צפים צפים הזיכרונות.

פזמון:
וכמו עפיפון, דואה, הרחק הרחק
לא יודעת מה הגבול שמותר להתרחק,
רק שומעת את השיר, שמתנגן בי וחוזר,
לא מצליחה להבחין, מבין בועת עולם אחר.

מעבר לערים, מעבר לחופים,
מכתב נשלח ומתערבב בבקבוקים צבעוניים,
והחיוך הילדותי,
מזכיר ת'רחוב הפינתי,
שלא הכרתי, זכרתי

היקום הנו חידה לי,
כפיסת פאזל שקופה,
בעתיד אצליח, לפצח ת'קופסה,
להיזכר, ולהכיר
באותן פנים של עיר,
ובשמות, הזיכרונות
שלא זכרתי.

פזמון:
וכמו עפיפון, דואה, הרחק הרחק
לא יודעת מה הגבול שמותר להתרחק,
רק שומעת את השיר, שמתנגן בי וחוזר,
לא מצליחה להבחין, מבין בועת עולם אחר.