הרצפה היתה קשה. החדר היה מרובע. אני ישבתי על כיסא, וגם היא
ישבה, מולי.
"למה הכל רע כל כך?" שאלתי אותה. הדמעות עומדות לי בגרון,
מאיימות להציף אותי מבפנים אם לא אתן להן לצאת.
"שום דבר לא רע כמו שאת מתארת אותו. את רק חושבת שרע לך. הכל
בסדר, הרגעי. כשתרגעי, תראי שהכל טוב."
"כן? אז למה לכולם יש בעיות גדולות כל כך כל הזמן? למה אין לי
חבר? למה שום דבר שאני רוצה לא קורה?"
"אם כאשר כל דבר שאתה אומר מתגשם הוא אושר, שהרי כולנו
מאושרים. את אומרת שאין לך כלום, וזה בדיוק מה שמראים לך. כמו
מראה. כמו המראה שאני נמצאת בתוכה."
"כ-כן?..." שאלתי, מתייפחת. הנה, עכשיו בגללה נגמרו לי המילים.
אבל אני עדיין לא מרגישה טוב יותר.
"אין לך מה לעשות בתוך החדר הסגור הזה. צאי החוצה."
"החוצה? למקום שבו אף אחד לא מבין אותי? למקום שבו אף אחד לא
אוהב אותי? למקום שכולם שונאים אותי בו עד כדי כך שמעדיפים
פשוט להעמיד פנים שאני לא שם?"
"זה לא נכון. יש הרבה אנשים שאוהבים אותך. ועדיין, לא עשית שום
דבר שיגרום למישהו ממש לשנוא אותך. ואם אנשים לא שמים לב אליך,
אז זה בהחלט לא בכוונה."
כן, יופי, תגידי מה שבא לך. הלוואי שהיית שותקת כבר ונותנת לי
לשקוע ברגשות האולי-לא מוצדקים שלי. את לא גורמת לי לשמוח, אבל
את גם לא נותנת לי להיות עצובה. משאירה אותי ככה, תלויה
באוויר, מולך. תמיד יש לך תשובה, תמיד. למה לא סתמתי לך את הפה
מלכתחילה?
"למה אף אחד לא פה?" שאלתי לבסוף.
"אף אחד לא פה. רק אני עצמי, מדברת אל המראה כמו איזו מפגרת."
סיימתי.
"אם האנשים שאיכפת להם ממך היו יודעים, הם היו פה."
"אבל הם לא פה."
היא שתקה.
אני יכולה לענות לעצמי כמעט על כל שאלה, ורק להחליף את נוכחותו
של אדם אחר אני לא יכולה.
חבל. |