אחרי  הבדיקה החיובית  של מקלון הזהב באו עוד ארבע בדיקות
ביתיות שהצביעו על מה שוידאה סופית בדיקת האולטראסאונד.
לילך בהריון, נושאת את עוברי אם תתעקשו להיות פיוטיים.
תחילת השבוע השבע עשרה.  הרופאה הסבירה שאפשר לעשות הפלה,
למעשה מדובר ב"לידה מוקדמת".
יום אחרי שועדת ההפלות אישרה בחותמת הגומי (כמה סימבולי)  לילך
התאשפזה והתחילה את התהליך בחדר הניתוח. שם דחפו לה לואגינה
קטטר שהזרים חומר המעודד את העובר לצאת, במילים אחרות מזרז את
ההריון. בצוואר רחמה הוטמן בלון שהיפלטותו תהווה אינדיקציה לכך
שהגוף רחב דיו ובשל ללידה. בהתחלה השתעשענו בזכות אוסף בדיחות
מקאבריות, אבל אחרי כמה שעות התחיל לכאוב ללילך, כמו במחזור.
אחרי עוד כמה שעות זה כאב מאוד ועם הזמן כאב לה נורא.
אחרי הכאב הנורא הגיע תור הכאב הבלתי נתפס ולקינוח של רסיסי
צלם אנוש- צירי הלידה שנמשכו נצח. אף אחד לא ידע על התעברותה,
לא אבא שלה כי  מת עוד כשהייתה קטנה(אז זה לא קשור) ולא אף אחת
מהחברות או אמא שלה,
כי התביישה,
שלא גילתה,
את הריונה, כמו מטומטמת.
הריון שהתקדם לכדי תינוק על כל איבריו.
בחדר הלידה,
היינו רק אני היא ואלוהים,
אשר וידא,
את צערה,
אותו ציווה בראשית.
לילך התחננה שאקרא לאחות הראשית ולצוות הרפואה והרופאים בכלל,
כי כואב לה מאוד והיא לא יכולה.
אני הלכתי להגיד לה,
לאחות הרחמניה והמוסמכת שהסבירה לי כי אין מה לעשות,
"זה כואב בטירוף, סבל איום, אני יודעת, תמשוך אותה, תגיד לה
סתם שקראתי לרופא" ואני חזרתי לחדר שלה,
ככלי בידי מצוקת בתי החולים
ואמרתי לה,
סתם,
שהאחות קראה לרופא.
הכאב שנתגלה הרבה יותר ברור מוחשי ומדוייק מאשר האושר החמקמק
והאמורפי חיבר אותי אל הצורך לאהוב מישהי שתלד לי. אבל מישהי
אחרת מלילך, בה אחשוק גם עת תמרח בצואה אשר תדלוף מפתחה בין
ציריה. כן זה אנוכי מצידי, כפי שאנוכי מצידכם לכעוס על
התפזרותי מהנושא.
לילך התפתלה בייסורים שבינם לבין המוות לא הפריד אלא ציווי
אבולוציוני להמשכיות. גופה כאילו ריכז את כל כוחותיו במאמץ שלא
לכרוע ולמות מרוב סבל. בכי או הגרת דמעות נחשבו לבזבוז אנרגיה
מסוכן ולא ניתן לה.
החזקתי בכף ידה והתבוססתי בתוך צערה.
אני זרעתי בה את הכאב שיוליד בטרם עת, ילד מת.
בצער תלד גוויה.
כולכם שחקו נא איתי,
אלי הצטרפו למשחק.
תחרות משפטי הפלות.
הפרס הראשון עובר בצנצנת פורמאלין.
הרפואה אומרת שבמקרים נדירים, העובר בוכה. נשבעתי שאאזור כח
ואתנפל עליו להשתיקו למענה. אבל הילד שלי היה ממש חמודי, שתק
ונפל אל תוך הסיר שהושם תחתיה,
סיר המיועד לשתן, צואה וכמובן לילדים בלתי רצויים שהוחלט עבורם
כי עדיף להם למות בחרא מאשר לחיות בו.