זוכר אני איך בגיל שלוש עשרה,
נכנסתי בתמימותי לארון הבגדים לחפש את הטי-שירט הכתומה.
אינני יודע להסביר אך מאותו הרגע כמו בסיפור אגדות, כמו אליס
בארץ הפלאות, נשאבתי פנימה, מטייל, מחפש דרך מוצא.
בהתחלה זה היה מפחיד, אחר כך מלחיץ, ואז הגיע השלב הנוראי
ביותר.
השלב בו התחלתי להתרגל למצב, כאילו נולדתי לחיות בין קולבים,
כאילו יעודי בחיים, לחיות לצד החולצה הירוקה לכחולה.
אתה בן 13, מסתכל על האחרים, בעיניים מבריקות מקנאה, עם עיניים
בוכות מעצבות, רוצה גם.
רוצה גם לצאת החוצה, רוצה גם ללכת לשחק, אך ייעודך זה להיות
חולצה, כמעט שכחת, ושוב חוזר למצב העינוי העצמי.
ושוב חוזר לעצב, לדכאון, לחוסר האונים, של להיות חולצה.
אני רק חולצה, ללא הדפס, בלי כפתורים, לא של ורסאצ'ה, פשוט
חולצה.
כמנסה להדחיק, מנסה לאלץ את עצמך להבין, להכיר, אתה לא מצליח.
העיניים לא מפסיקות לראות את הילדים האחרים, והעצב ניכר בהן.
השנים חולפות, המצב לא משתנה, הילדים גדולים, הם פורשים
כנפיים, ושלך לא מצליחות להתפתח בגלל הלחץ בארון.
זה כואב, הן רוצות לצאת, הכנפיים, זה כואב, זה קורע את הבשר,
כמו שיניים היוצאות החוצה, אתה צורח מכאב - אבל כאילו אף אחד
לא שומע.
אתה מתחנן לעזרה, אבל אין ייחס.
החברים מגיעים לפעמים לבקר בארון, ביקור ידידות זה נחמד, אבל
אז הם הולכים, והבדידות מכה שוב, הכנפיים לא יוצאות, העיניים
לא מפסיקות לדמוע.
ארון הבגדים שלי, זה נראה כאילו הוא קטן, אתה תוהה לפעמים אם
זה שאתה גדל .
אחרי כמה שנים , הארון נהיה קטן מלהכיל אותך, זוכר אתה את
הרגע, זוכר את היום, זה הגיע ללא התראה, לא היתה הכנה, לא
הרגשת את זה מגיע , אך פתאום זה הופיע זה הכה בך פתאום.
שנים עברו, פיללת לא פעם לרגע, התחננת לרגע שיבוא, ירדת על
ברכיך ובקשת מחילה, בכית ובקשת עזרה.
הארון נשבר, כאילו נמאס לו מהריח שלך, מהזיעה שלך, מהקול שלך,
מהסירחון שיוצא ממך, הארון נשבר ופולט אותך החוצה.
ולראשונה אחרי שנים רבות אתה נושם לבד, הכנפיים מנוונות אך
יוצאות החוצה.
זה מפחיד, אתה מרגיש פגיע כמו שלעולם לא הרגשת, אין קירות
שיגנו, אין חומות, זה אתה ואתה לבד.
הגיע הזמן לחיות, אתה יודע, לא אכפת לך כבר משאר הילדים אתה
אומר, אתה זה אתה, אומר לעצמך. כמנסה לשכנע את עצמך בתוקף
להעלות את הביטחון העצמי.
הגיע הזמן לחיות אתה אומר לעצמך, הגיע הזמן לעוף בפעם
הראשונה.
זוכר איך יצאתי החוצה, עליתי על ההר הגבוה ביותר שמצאתי, פרשתי
כנפיים, שינסתי מותניים, בכיתי לזכר הימים הנוראים - בפעם
האחרונה.
ועפתי.