אז לא. בית הספר שאני רוצה להבחן אליו פותח כיתה רק בעוד
שנתיים.
אז אני לא הולכת להבחן אליו. אני הולכת להיתקע בבית הספר
הנוכחי שלי, עד סוף י"ב.
אני מאוד לא אוהבת את בית הספר שלי. אני לא רוצה להישאר בו
בכלל. אבל אולי יהיה טוב, צריך לחשוב בצורה חיובית. וזה לא שיש
לי ממש בית ספר יותר טוב ללכת אליו. בעצם כן, יש.
בבית ספר אחד החברה שלו לא מתאימה לי, למרות שהלימודים על רמה,
ובית הספר השני הוא בית הספר שאני רוצה לעבור אליו. אבל לא
נראה לי שאני ממש אסתדר בו, לכן אני חושבת שבית הספר הנוכחי
שלי הוא בית הספר הכי מתאים לי, למרות שאני בכל זאת מחפשת איזה
שינוי חברתי ובלי קשר חברתי, מקום חדש. שינוי משמעותי. אבל
אולי שינוי משמעותי הוא לא בהכרח מה שיעזור לי?
בעוד שנתיים החברים שלי כנראה יעברו לבית הספר שלי, או יותר
נכון אני ממש מקווה שהם יעברו.

אז בזמן האחרון החלטתי להשתנות. ובמחשבה שניה, אני לא בטוחה
שזה הדבר הנכון לעשות כרגע.
אז כן, שינוי חברתי ולימודי יכול לעזור לי בהרבה, אבל אני
מוטרדת בנוגע לבנים.
אני מודה, יש לי אובססיה (קלה) לבנים, ואני נוטה לדבר עליהם
יותר מדי. כאילו לא ממש עליהם, אני נוטה לדבר ה-מ-ו-ן על ההוא,
זה שאני רוצה.
בזמן האחרון הורדתי הילוך. גם אם יש לי עדיין סיכוי איתו, אני
לא חושבת שקשר מתאים לי כרגע.
האמת, אני לא כל כך מבינה את עצמי. מצד אחד, אני נורא רוצה חבר
והכל, ואני יודעת שאני לא אמצא קשר בזמן הקרוב (חוץ ממנו אולי,
אבל זה לא בטוח ב%100), אבל מצד שני, אני חושבת, שאולי עדיף לי
לעשות מין הפסקה כזאת.
אהבה, בעיני, זה סתם סבל. חוץ מההוא, אני לא מוצאת אף אחד
שמוצא חן בעיני, וגם אם אני אמצא, אני לא חייבת להתאהב בכל מי
שנראה מספיק טוב והוא יותר נחמד מהשאר, לא?
אבל אני פאקינג רוצה חבר. זו הבעיה בקטע.
אה, ואני גם לא ממש שולטת על זה. אני לא ממש בוחרת במי להתאהב
ומתי, זה פשוט קורה, ללא התרעה מוקדמת...
כן, לפעמים אני מרגישה צביטה קלה בלב כשאני שומעת שלמישהי יש
חבר, או שמישהי מאוהבת. אהבה זה רגש נפלא. אבל בדיוק כמו שהוא
נפלא, הוא יכול להרוס את הבן אדם.
כמה שהאהבה שלי אל ההוא הייתה מדהימה. לא הרגשתי כך מעולם. אבל
בדיוק כמו שאהבתי אותו, והוא אהב אותי בחזרה, זה בא אליי
בבומרנג - חוסר הוודאות. כל הזמן חשבתי לעצמי אם הוא עדיין
מעוניין, ולאף אחד מאיתנו לא היה אומץ להגיד לשני שלום.
כן, ביישנים, אבל אני עדיין מניחה שזה היה צירוף של כל הדברים.
כנראה שזה לא היה אמור לקרות. או שאולי יקרה משהו בעתיד? עדיין
יש בי את התקווה הזאת, שיום אחד, כן יקרה משהו.
אבל לא, אני לא הולכת לחכות לו כל החיים שלי. אני ממשיכה הלאה,
ואני בטוחה שגם הוא ממשיך.
בעצם, אני לא בטוחה, אני מניחה, אחרי הכל, אני לא קוראת את
המחשבות שלו.

יש בי עדיין איזה צד אחד, סקרן, שרוצה לדעת מה קורה, מה עובר
לו במוח. אבל כנראה שהוא לא ידע.

לאחרונה דיברתי עם חברה טובה שלי משכבר הימים, לילי. היא נטשה
אותי, מאז שהשתנתי, אבל אני בחיים לא אשכח את כל הדברים הטובים
שהיא עשתה למעני. (ויש המון) אז יוצא לנו ככה, מדי פעם, קצת
לדבר. אז היא מספרת לי על ההוא שהיא אוהבת, ואנחנו מעלות
זיכרונות ישנים. ועדיין, יש בי את הצד הזה שמתגעגע, להיות כמו
שהייתי פעם...
אז הולך לה מאוד טוב עם ההוא שהיא אוהבת. אני נורא שמחה
בשבילה, יכול להיות שגם יקרה ביניהם משהו.
יצא לי לספר לה קצת על ההוא. על כל חוסר הוודאות הזה, על מה
שקרה פעם, על איך שאני אוהבת אותו ולא מפסיקה לחשוב עליו. היא
יעצה לי לא לוותר, לנסות לקדם את העניינים. דיברנו על זה
שאולי, בעתיד, הוא יתגבר על הביישנות שלו ויציע לי לצאת. ברגע
הזה אני כמעט בכיתי. אחרי זה בבית, כשנזכרתי בזה, בכיתי. זה
היה משחרר כל כך.
חשבתי על זה כל כך הרבה. על זה, שאם הוא יתגבר על הביישנות
שלו, זה יהיה בעוד כמה שנים טובות, ואני? אני מניחה שאני כבר
אספיק לשכוח. אח"כ, אני כבר לא אוכל לצאת איתו. יש לי מין דפקט
כזה. אני לא מסוגלת לצאת עם מישהו שאני לא מאוהבת בו. זה עצוב
לי כל כך לחשוב על זה.

היה רק אחד שהייתי מאוהבת בו באמת, ואני לא חושבת שיהיה עוד
אחד כזה. לפחות לא בשנים הקרובות.

כואבת,
אני.