את הקטע הבא כתבתי למישהי שאני מכירה, מישהי שחשובה לי מאוד.
אני כל כך רוצה לדבר איתה, לעזור לה, אבל אני לא יכולה.
לכן החלטתי לכתוב את הקטע הזה.

כבר כיתה ט', כמה שהזמן עובר מהר...

עדיין חושבת וכואבת על ההוא, מכיתה ז'. ההוא, ששבר לי את הלב.

לא מסוגלת להתאהב באף אחד. הוא עדיין בראש שלי, במחשבות שלי,
חי ובועט, ולאחרונה יותר מתמיד.

הוא עדיין גורם לי לבכות בלילה, אני לא אכחיש.

אני עדיין כותבת לו שירים ומכתבים, בידיעה שהם לא יגיעו אליו
לעולם.

עדיין מתקשרת מדי פעם, למרות שיודעת שהוא יסנן.

אני עדיין מחכה לו. שומרת את עצמי לו, וקובעת עובדה שאף אחד לא
יתפוס את מקומו.

אבל אולי כן יש מישהו שיתפוס את מקומו?

לא כרגע.

הלב שלי לא פנוי. הוא עדיין בהתנחלות חזקה אצלו, וכרגע, לפחות,
הוא לא מתכנן לעזוב.

אני עדיין רואה מדי פעם את ההיא שלו ומוצפת געגועים, כל פעם
מחדש.

לא מזמן אזרתי אומץ ודיברתי איתה.

סיפרתי לה על כמה שאהבתי אותו, ועדיין אוהבת. ביקשתי לדעת איפה
הוא, אם יש דרך ליצור איתו קשר... אבל היא ענתה בשלילה. זה הרי
היה ברור שהיא לא תרצה שאני אצור שוב קשר עם האהוב המיתולוגי
שלי. בייחוד כשהוא עכשיו בכיתה י"ב, ובוא נאמר, אין לו כל כך
זמן לילדות קטנות כמוני. או לפחות ככה היא אמרה.

די. בא לי שוב לבכות, למלא את הכרית. שהיא תהיה אפורה שוב. אמא
תשאל מה קרה ואני לא אסכים להסביר, אז היא פשוט תכניס אותה
לכביסה והכרית תצא לבנה, נקייה, מסמלת התחלה חדשה.

ואולי אני אחתוך מדי פעם, ואולי ירד קצת דם. אבל שום דבר לא
באמת יעזור לי להתגבר על אהבתי אליו. זה רק יתחזק ויתחזק,
יגרום לי לעשות דברים מטורפים, לחצות את קו השפיות, וכבר לא
להכיר את עצמי.